"אתה צודק", איילה אמרה בכאב ליואב בפגישתנו השבוע, "אני באמת אשמה".
"אחלה, מה עוזר לי שאת מרגישה אשמה?", יואב שאל בתגובה והתכנס בתוך עצמו.
שאלתו של יואב שמה מעניקה לנו הזדמנות להתבונן בשלוש מילים שיש להן נוכחות גדולה בזוגיות, גם אם הן מתחבאות מתחת לפני השטח: צדק, אשמה ואחריות.
בואו ונתחיל עם הצדק.
המילה הזו עולה לא מעט בקליניקה: "אבל זה לא הוגן", "זה לא מדויק", "זה לא ממש ככה", "יש נכון ויש לא נכון". משפטים אלו היוצאים מפיהם של נשים וגברים, מתבססים כולם על הנחה יסוד משותפת: האמת היא הדבר החשוב, היא הקובעת. העובדות, ההוכחות והפרטים הם השחקנים העיקריים במשחק. פה מתרחשת טעות גדולה: הם לא.
וודאי שיש להם משמעות כלשהי, הם יוצרים איזון של השיח הרגשי והם יכולים להוריד לקרקע את המילים הגדולות שנזרקות לחלל האוויר בזמן מריבה, אבל הם לא המהות. עיסוק בהם כהוכחה ל"חפותו" של צד מסוים או להדיפת ההאשמות לכיוונו, גורמים למריבה לקבל אופי של דיון משפטי: יש הוכחות, עובדות, ראיות ופרטים. יש חיפוש אחר הצדק. יש אשמים. ואולי יושג שם צדק, אולי יוכרז שם מנצח, אולי האמת תצא לאור, אולי.
מה לא יושג שם? אהבה. היא לא גרה באותו בניין עם ה"צדק", היא לא שכנה של "האמת", אם יש בכלל כזו. אהבה מחפשת אמפתיה, היא תרה אחרי הכרה בכאב גם אם הוא לא הוכח עובדתית והיא מבקשת שייזכרו בה. העיסוק והחיפוש הטבעי אחר הצדק גורם לנו להתבוסס בהווה הכואב ולא מאפשרת התקדמות אל עבר עתיד אחר. ופה החיפוש אחר הצדק פוגש את חברתו הטובה – האשמה.
אשמה היא תחושה של הכאה על חטא, הכרה בכך שעשיתי מעשה שלא נכון היה לעשות. זהו מצב שמתרחש כמעט מידי יום בזוגיות בפרט, ובמערכות יחסים ככלל: הייתי אמורה להזמין את אמא שלו לשבת ולא הזמנתי; הוא היה אמור לזכור לאסוף את הילד מהגן ולא אסף. כאשר הטחת האשמה מופנית לעברנו, אנחנו בדרך כלל לא מכירים בה, אלא מטיחים אותה חזרה אל עבר השני. כאן איילה בחרה אחרת ולקחה על עצמה את האשמה. בחירה זו היא בהחלט אצילית ולא פשוטה, לרובנו קשה להוציא מילים אלו מפינו, ואף יותר מכך – להתכוון אליהן. אך בלקיחת אשמה על עצמנו חבויה בעיה כפולה, וחשוב שנכיר בה.
כאשר אנחנו מודים באשמה, אנחנו מרגישים טוב יותר עם עצמנו. הקושי הגדול בצעד זה מעניק למודה באשמה את התחושה שהוא עשה צעד מוסרי ונעלה, ובצדק. זהו אכן מעשה שלא קל לעשותו, אך תחושה זו עשויה להיות מתעתעת משום שכעת אותו אדם חש שאין צורך בצעד נוסף מצדו – הוא הודה באשמה. תחושת המוסריות שצעד זה יוצר מעלימה את הצורך ביצירת שינוי.
תחושה זו מובילה אותנו לבעיה השנייה: תחושת אשמה היא במהותה התבוננות אחורה, הסתכלות על הטעות שעשיתי, על הבחירה הלא-נכונה שבחרתי. אך אין בה התבוננות קדימה, אין בה בחירה בעתיד אחר.
פה טמון ההבדל הגדול בין חיפוש צדק והודאה באשמה לבין לקיחת אחריות. בעוד הראשונים מסתכלים אחורה ומבכים את העבר ואת ההווה הכואב, השנייה בוחרת להתבונן בעתיד ולשנות אותו. לקיחת אחריות במהותה רוצה שינוי, רוצה לייצר משהו חדש. היא מוכנה לא רק להודות בטעות, אלא חותרת לשנותה.
אז מה עושים עם זה?
ראשית, חשוב מאוד להבין שחיפוש אחר צדק הוא פעמים רבות רצון בהכרה בכאב. אני מראה לך איפה טעית ואיך פגעת לא כדי לנצח, אלא כדי שתראי כמה כואב לי. לכן הכרה אמיתית בכאב היא התשובה העמוקה לצורך בצדק.
בהמשך, כדי שלא נביט אחורה אל עבר העבר הכואב, חשוב שנחליט יחד מה הולך להשתנות מכאן והלאה. אל תסתפקו במשפטים כלליים כמו: "אני מבטיחה להשתדל", "אני מבטיח לעשות מאמץ". משפטים אלו הם אולי אותנטיים מאוד, אבל הם לא מובילים לשינוי שמחזיק לאורך זמן. שינוי כזה מצריך דיוק: מה אתה תעשה במצב כזה בעתיד ומה אני? איך נתקשר אחד עם השני את הצרכים שלנו בנושא הזה? מה נעשה במצב של קושי נקודתי? בחירה להביא את המריבה למקום הזה, היא הבחירה לייצר שינוי ולהביא את הזוגיות שלכם קרוב יותר למקום שאליו שאפתם.
אז מה את מחליטה, להתבונן אחורה או קדימה?
