פרשת חקת פותחת במצוות "פרה אדומה", מצווה מסתורית העוסקת בדיני טומאה וטהרה. על פי המצווה, יש למהול מים באפר פרה אדומה שלא עלה עליה עול. המים המהולים, מטהרים את האדם שנטמא למת אך בו בעת מטמאים את האדם שעסק בהכנתם. חכמים התקשו להסביר את סגולות אפר הפרה האדומה ואת המשמעות שעומדת מאחוריה, למרות שתפקיד המים כאלמנט מטהר הינו אבן יסוד ביהדות. אך אם נניח בצד את אשר אינו ניתן להבנה ולפירוש ונתמקד בתפקיד מי הפרה המטהרים ובהקשר שבה המצווה מובאת, אולי נגלה שישנה בה גם אמירה חברתית הבאה ללמד אותנו דבר או שניים על פרידה.
בפרשת חקת אנו נפרדים משני מנהיגים גדולים, מרים ואהרון.
הפרידה הראשונה מתרחשת במדבר צין, קדש: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם." (כ, א). מלבד חמש מילים, הכתוב אינו מספר דבר על הגורם למותה של מרים או על תגובת העם. במקום זה, ישנו מעבר חד לתיאור המציאות באותה העת: "וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה…" (שם, ב-ג). פרשנים ראו בסמיכות הכתובים הוכחה לכך שבמשך ארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר, הגיעה אספקת המים מבאר מרים, עליה שר העם "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ…" (כא, יז). וכשמרים הסתלקה מן העולם, הסתלקה הבאר עימה.
הפסוקים שנכתבו במקרא על מרים אומנם מעטים, אך מהמעט שנכתב עליה עולה דמות פרקטית, המציבה פתרונות מעשיים (שמות ב, ד, ז-ח), מנהיגה שהקדימה את זמנה (שמות טו, כ). ועם זאת, לאחר לכתה, חיסרון קיומה הפיזי, שבא לידי ביטוי באמצעות הסתלקות באר המים, היה כל כך נוכח, שבמקום להתאבל, בחר העם להפנות את כוחו ולהתמודד עם המציאות החסרה שנכפתה עליו ושהשפיעה על עצם קיומו.
הפרידה השנייה בפרשה מתרחשת בהר ההר, אל גבול ארץ אדום: "וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר…" (כ, כח). את תיאור מות אהרון, מנהיג העם הרוחני, מלווה ציווי אלוקי, הסבר ופירוט על האופן בו המוות עתיד להתרחש: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן… יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל-עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי לְמֵי מְרִיבָה. קַח אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם." (שם, כג-כה). על אהרון נגזר להיפרד מהעולם בגלל חלקו בחטא מי המריבה. תגובת העם על מות אהרון שונה מאוד מתגובתם על מות אחותו מרים: "וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (שם, כט) מהמילה "את" ניתן ללמוד שבני ישראל אינם בוכים "על" אהרון – על הפספוס שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, אלא הם בוכים "את" אהרון – את אותו פספוס של המימד הרוחני אותו הם זכו לראות ולהיות חלק ממנו, ולא יהיה עוד. והם בוכים במשך שלושים ימים תמימים.
מעניין ללמוד ששתי הפרידות הן ממרים והן מאהרון קשורות במים. למים יש כוח עוצמתי וניגודי- הם יכולים להחיות ולהמית, לטהר ולטמא. מי הפרה האדומה המוזכרים לעיל מיועדים לטהר טמאי מת שעל פי הכתוב, טומאתם נמשכת שבעה ימים בלבד: "הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל-נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא-בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר" (יט, יא-יב).
הבאת סוגיית "פרה אדומה" טרם הפרידה ממרים ואהרון יכול ובאה ללמד על האופן ומשך הזמן הפורמאלי בו ראוי לחברה להיפרד מאדם שנפטר. הכתוב מעניק שבעה ימי פרידה מהחוסר הקיומי הנוצר בעקבות מותו של אדם ומהחוסר הרוחני וההילה שנמוגה עמו. בנוסף, סוגיית פרה אדומה גם באה להדגיש את הכוח הגלום ביסוד המים, כמשל לכוח החיים. המים חזקים דיים בכדי לאפשר את קיומם של קצוות מנוגדים. אך הדרך אל כל קצה תלויה בבחירות אותם יעשה כל אדם.
