כל מי שחיה פה על 'הכדור' והגשימה רצון או שניים מכירה את זה. את המפגש עם התוצאה. את זה שזה אף פעם לא נראה כמו שזה היה בראש. ואת העובדה הכואבת ש'מושלם, זה לא'. בעיה? תקלה? 'באג' במערכת?
לא ולא. אין פה בעיה שצריך לפתור. כי זו לא בעיה, ככה זה.
זה גם לא אישי כלפי אף אחת מאיתנו
וזה גם לא אומר כלום על הרעיון שהיה לנו בראש או על הרצון.
אחד החסמים הגדולים בכל הנוגע למימוש והגשמה הוא שבתוך תוכנו אנחנו לא רוצות שהתמונה היפה שיש לנו בראש תתלכלך. אנחנו גם זוכרות את כל הפערים שכבר חווינו בין מה שדמיינו למה שקרה בפועל, וחמור מזה קורה כשאנחנו מחכות למציאות שתראה כמו התמונה שיש לי בראש, בדמיון.
לא משנה אם זה קורה לנו בנוגע לקריירה, לזוגיות, לאיך שאנחנו נראות, לאמהות שלנו, לבית שלנו – זה כל כך מעכב, מכביד ובעיקר מאבק מיותר. כי ככה זה.
אם אנחנו רוצות לחיות בשלום ובסיפוק ולהמשיך לעשות את הדרך, לקדם לפתח ולהגשים, כדאי להיות ערות ולהערך למפגש עם העובדה שכשהרעיון או הרצון שלנו מתחיל להתגשם בתוך המציאות הוא עובר עיבודים, הוא מתלכלך, הוא נסדק. וזה חלק מההפיכה שלו למציאותי.
חודש תמוז שמתחדש עלינו עכשיו מזמין אותנו לעשות התפתחות בדיוק בנקודה הזו, של ההתמודדות שבירת האידאה עם התנפצות הפנטזיה.
להכיר בכך שהדברים כנראה תמיד לא ייראו כמו מה שחשבנו או דמיינו ובמקום להשבר מזה, לעבוד עם התגובה שלנו. זה החודש הזה שבו התרחש חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים על ידי משה, זה החודש שבו חטאו המרגלים, שנבהלו ממראה הארץ המובטחת, וזה החודש שהוא פתחה של תנועת התשובה והתיקון שתמשיך בשלושת החודשים הקרובים (תמוז, אב, אלול). תנועה שעניינה בניית גשר חי ובריא בין עולם האידאות לעולם המעשה.
אחד האתגרים בתנועה שלנו בעולם הוא המעבר בין הרעיון שיש לנו בראש לבין ההתגשמות שלו במציאות.
זה עובד ככה שהתמונות שיש לנו בראש, הרעיון שלנו על איך דברים נראים או צריכים להיות, שונה מאד מאיך שהדברים נראים במציאות. זו דרך הטבע, יש הבדל. עולם המעשה, החומר, הגוף יש לו חוקי פורמט אחרים. יש בו מגבלות, הוא סופי, והוא כפוף לחוקי טבע. לעומתו הרעיון או הרצון שמגיע ממרחב של רוח, השראה, דמיון, מרחב שהוא צלול ורחב ואינסופי. כך שהמפגש ביניהם בהכרח יצור משהו אחר ממה שהיה בראש שלנו.
כדאי גם לשים לב לכך שהחשיפה המוגברת שלנו למציאות לא מציאותית (סרטים, סדרות, ספרים, רשתות חברתיות, פרסומות, סיפורי השראה מעובדים) מחלישה את יכולת ההתמודדות שלנו עם האתגר הזה. וכדאי גם לזכור שיש לנו משיכה לאידאה, יש לנו צורך 'לברוח' מהמציאות האישית של החיים עצמם, שהיא, ובכן – רחוקה מלהיות אידאלית.
למעשה, ככל שהרוח מתגלמת לתוך החומר, קורמת עור וגידים – היא מתרחקת מלהיות אידאלית. ותוך כדי זה היא הופכת להיות מציאות.
מה את מעדיפה? את האידאה – בראש, או את ההתגשמות במציאות? רוב בני האדם כואבים יותר את חוסר המימוש מאשר את כאבי ההגשמה.
אז מה לעשות עם המידע הזה?
להנהיג את המפגש בין הרוח לחומר בבגרות. להתכונן לזה שתהיה 'שבירה' במעבר בין הרעיון למימושו. לצמצמם את מימד האכזבה והכאב, כל פעם שהמציאות לא נראית כמו התמונה בראש. לחייך לעצמך ולדעת שכשזה לא מושלם זה אומר שאת על מסלול ההגשמה במציאות.
