בימים אילו מוצגות ברחבי הארץ תערוכות בוגרים ובוגרות של בתי הספר הגבוהים לאמנות. זו הזדמנות מיוחדת להתוודע אל עולמם הפנימי של הדור הצעיר של היוצרים ושל היוצרות ולקבל תמונת מצב אותנטית על הפרט ועל החברה, המתבטאת באמצעים פלסטיים וחזותיים.
תערוכת הבוגרות של המחלקות תקשורת חזותית ואמנות בפקולטה לאומנויות אמונה, באוצרותה של הדסה כהן, מרכזת כ-40 פרויקטים המציגים מגוון טכניקות כגון ציור, פיסול, איור, וידאו, מיצב המתפרסת על פני החללים הייחודים של המכללה.
הכותרת שנבחרה לתערוכה היא "קל וחומר" – מושג הלכתי וספרותי בסיסי ביהדות, אשר מרמז לשיווי המשקל העדין המתקיים בכל יצירת אמנות, האיזון שבין המופשט לבין המוחשי ושבין החומר לבין הרוח. כהן מסבירה: "תערוכה זו פורשת יריעה רחבת ידיים של נושאים מגוונים ואקטואלים ביניהם המרחב הביתי, רווקות מאוחרת, הורות צעירה ותרבות הצריכה. כל פרויקט מנקז לתוכו תהליך התפתחות אישי השוזר רוח וחומר, רעיון וצורה, ובכך יוצר דיאלוג ייחודי בין עולמות פנימיים למורכבות החוץ".
רותם תומר יצרה עבודת קיר מונומנטלית מבטון שיצקה על אובייקטים אורגניים ומלאכותיים הלקוחים מתקופת ילדותה בצל המצב הבטחוני הרעוע בעוטף עזה. רותם מסבירה: "כילדה למשפחה שחיה באזור זה, אני משמיעה זעקה רועמת אך שקטה כביטוי למציאות הבלתי־אפשרית שבה חיים תושבי האזור. אני משתמשת בחומרים הנפוצים בסביבה הכפרית שבה גדלתי, כמו בטון וצמחייה מקומית, על מנת להעניק ביטוי לחוויות טראומטיות … יצירתי היא גל־עד לילדות שלעולם לא אחווה". החפצים הגולמיים הבולטים מתוך הבטון הגס והאפרורי, מייצרות בקרב הצופה תחושות של פחד, חרדה ואיום קיומי.
אוריה דגני, אף היא בוגרת המחלקה לאמנות, יצרה מיצב מסתורי ומרתק הכולל חורי הצצה ועבודות וידאו ממוסגרות המתכתבות עם יצירות מופת של תולדות האמנות. יצירות כמו "תרדמת התבונה מולידה מפלצות" של פרנסיסקו גויה, טבע דומם פלמי או "הרחוב הקטן" של יאן ורמיר מעלות דיאלוג בין חוץ לפנים, בין מעשה היצירה לכוונתו הפנימית של היוצר ובין זמן למרחב, כפי שמסבירה דגני.
ניצן רחל רביבו, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית, יצרה סמליל שכותרתו: "הדיר" המבוסס על דימוי של חזיר, המשקף את תרבות השפע החזירית של ימינו, כפי שהיא תופסת זאת. רביבו יצרה ווריאציות שונות של אותו חזיר על רקע צבעוניות אדומה אלימה ובשילוב מילים מאיימות כמו: "שתוק וקח את הכסף" או: "לקנות זה להיות". רביבו מסבירה: "אני רוצה להעלות לשיח את המניעים לדבר הזה ולזעזע את המתבונן בפרוייקט. המתבונן יבין שהפכנו לדיר אחד גדול וכל אחד מאיתנו הפך לחזיר. חזיר עם תכונות בהמתיות כמו שהתאגידים הגדולים היו רוצים שנהיה. כאלה ללא שיקול דעת או ערכים, אשר יעשו הכל כדי להשיג את הדבר הזעום ולשלם עליו מחיר מופקע ללא כל הסבר הגיוני."
אך מעבר לסוגיות חברתיות, דתיות או פוליטיות, נדמה שהשנה נקודת המבט האישית והאינטימית היא הדומיננטית – זיכרונות וגעגועים, חרדות ועיסוק בשבריריות החיים. ייתכן שהסיבה לכך טמונה בעובדה שהסטודנטיות יצרו במסגרת חלל הבית הפרטי, לאורך שנתיים של מגיפת הקורונה.
קל וחומר
תערוכת בוגרות, הפקולטה לאומנויות אמונה, דרך בית לחם 104, ירושלים
אוצרת: הדסה כהן
עד ה-5.7
