למילים הנאמרות יש את היכולות להעביר מסרים, לפתח מחשבה, להתיר או לצוות על עשייה, לאסור פעולה, לעודד, לפגוע… למילים יש כוח ויש להן השפעה. אך האם כוחן נובע מעצם אמירתן או מעצם כוח שמיעתן?
בפרשת מטות, פונה משה לראשי מטות בני ישראל ומסביר להם על ציווי האלוקי בנושא הנדרים: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ… " (ל, ב).
פעולת הנדרים ככלל, עוסקת בדיבור המתקיים בין האדם לאלוקיו, הנוגע להתחייבות לעשיית מעשים מסוימים (מתן קורבנות ומתנות כהונה), או לאיסורים שהאדם גוזר על עצמו (להימנע מהנאה כלשהי). המסר הברור העולה מהפסוקים הינו, שכאשר אדם מתחייב לעשייה או להימנעות מדבר מה, עליו לקיימו: "כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה." (שם).
אך נושא הנדרים אינו נתחם רק במישור האלוקי אלא, הוא בעל היבטים חברתיים הנוגעים להנהגה, לאדם הפרטי ביחסיו עם סביבתו ולהיררכיה החברתית.
ההיבט החברתי הראשון משתקף באופן בו ניתן הציווי על קיום נדרים. משה פונה אל ראשי המטות, המשמשים כמועצה עליונה של העם, ולא פונה אל העם כולו. יתכן והסיבה לכך נעוצה בעובדה שסוגיית הנדרים היא אחת ממשימותיו האחרונות של משה בטרם ייאסף אל אבותיו (לא, ב). ומשכך, ביקש משה להכשיר את ראשי המטות להנהגת העם ודרש מהם להבין את משמעות כוחו של הנדר, כלומר, כוחה של המילה. כי רק מנהיג שמבין את הכוח הטמון במילה ונוהג בהתאם, ראוי ויכול לשמש דוגמה ולהנהיג את העם.
ההיבט החברתי השני קשור ביכולת האדם לברוא מציאות באמצעות מילים ועל ידי כך לחולל מעשה אלוקי. העובדה שאדם גוזר על עצמו גזרות, מקים סייגים ומציב גבולות בכוח המילה, יוצרת מציאות המשפיעה לא רק עליו אלא גם על סביבתו. אומנם, יכולת זו מוגבלת ותחומה, אך היא קיימת וניתנת לכל אדם באשר הוא.
ההיבט החברתי שלישי, נעוץ בפסוק: "וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה…" (שם, ד). קיימים חוקים ברורים באשר לנדרים הנאמרים על ידי אישה. חוקים הקובעים מתי יתקיימו נדריה ומתי ניתן לבטלם. עצם אמירת הנדר אצל האישה, אינה מחייבת והופכת לעובדה מוגמרת שכן, ישנם מצבים מסוימים שבהם לאביה או בעלה הסמכות לבטלו. סמכות זו תלויה בעצם שמיעת אמירת הנדר ובתגובה אליו. במידה והאב או הבעל החרישו לשמע הנדר, הנדר מתקיים: "וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ…וְקָמוּ, כָּל-נְדָרֶיהָ." (שם, ה) אך במידה וברגע השמיעה היתה תגובה לגבי הנדר, הנדר בטל: "וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ–כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, לֹא יָקוּם…" (שם, ו). כלומר, נדר האישה אינו תלוי רק בעצם אמירתו, אלא תלוי בשמיעה ובתגובת אביה או בעלה המבטלות ומפרות את נדרה.
יצוין, שבמקרה ובו האישה אינה תחת חסות אביה או בעלה, נדרה יתקיים: "וְנֵדֶר אַלְמָנָה, וּגְרוּשָׁה–כֹּל אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם עָלֶיהָ." (שם, י).
אומנם, המבנה החברתי המשתקף מהפסוקים אינו עולה בקנה אחד עם מיקומה של האישה בסדר החברתי העכשווי, אך יחד עם זאת, ישנו מסר מעניין שעולה מהפסוקים וראוי לתת את עליו את הדעת. למילה הנאמרת יש כוח וחשיבות, ועל האדם המוציא מילים מפיו לשקול היטב את מילותיו ולקיימם. בנוסף, גם לאדם השומע יש תפקיד חשוב, תגובה, חוסר תגובה או שתיקה מצידו, תורמים ליצירת המציאות.
