אנחנו חיות בעולם מאוד הישגי, אבל עוד לפני שהוא הפך לכזה אנחנו שייכות למין האנושי שבדנ"א שלו יש מנגנוני שכלול והשתפרות מפותחים. נקודת מוצא זו שומרת אותנו בערנות מאוד גבוהה להבחין במה שחסר, לחפש איפה יש בעיות ודברים לא עובדים ולשאול- מה עוד אפשר לעשות? זו ערנות מבורכת שמוציאה מאיתנו את המיטב שבנו, אלא שגם היא, כמו כל איכות ומשאב בקיום, זקוקה למידה. כשיש ממנה יותר מדי נרגיש שחיקה, עייפות, תסכול משתק, חוסר אונים וחוסר סיפוק מתמיד.
איך נשמור על המידה?
מידה של דבר נשמרת על ידי הדבר ההפוך לה, אשר שם בפניה מעין 'גבול'. ההיפך מ'יותר' זה 'פחות', ההיפך מ'הרבה' זה 'מעט', ההיפך מהישגיות זה ויתור. כשנותנים מקום ומסכימים להתאמן בתנועה של הפחתה ואפילו ויתור – החתירה להצלחה בכל מחיר מתמתנת ומתאזנת. בעידן שלנו הצורך להספיק לעשות ולהשיג דברים (לא רק רכוש אלא חוויות והתנסויות) רק הולך וגדל. לא תמיד אנחנו מודעים לכך והגבול הטבעי לא תמיד נשמר. לכן חשוב באופן יזום ומודע למתן את הדחף להשיג דברים ואת תחושת המיידיות. הנכונות לוותר מעט ולפעמים אפילו להסכים לשלם מחיר- זה חלק מהתבגרות נפשית ודבר שיכול להעניק לנו תחושה של כח ועוצמה.
אנחנו בפתחו של חודש אב שעוסק גם הוא בתנועה של הפחתה וצמצום. חז"ל אמרו על חודש זה- "משנכנס אב ממעטין בשמחה". אני אוהבת לקרוא את זה כך – 'ממעטין, בשמחה'. כלומר, שמחים בהמעטה. כמו כן, בחודש אב חרב בית המדרש ועל פי המדרשים מה שהוביל לחורבנו זה שנאת החינם ששרתה בתוך עם ישראל. התיקון לשנאת חינם הוא אהבת חינם ואני אוהבת לומר בחיוך- 'אהבת ה-חינם'. במילים אחרות- לאהוב את ה'סתם'. לאהוב את הדברים בלי לראות בהם דרך להשגת דבר מה או אמצעי ל'עוד'. בלי אינטרסים, ככה סתם.
כשנסכים לפגוש חוסר. כשנסכים להמעיט, לוותר לרגע על הצורך להשיג עוד ועוד- נפגוש נחת, שביעות רצון, פשטות ונוכחות. אנחנו צריכות את האיזון הזה בתוך עולם שדורש מאיתנו לממש את עצמנו ולהשיג עוד ועוד ואנחנו נמצאות בזמן המושלם להתאמן על זה.
איך למעט?
קודם כל, לפני ה'איך' צריכה לבוא הסכמה. כלומר, הסכמה לפגוש את החסר, לפגוש את האין. הרבה פעמים אנחנו רוצות להשיג דברים לא ממקום של שיפור והתקדמות אלא מצורך שלנו למלא כל הזמן את החלל, מהחשש ממה שנפגוש במרווח, באין. העניין הוא, שהמילוי המתמיד הזה בסוף משאיר אותנו מרוקנות ולכן בתור התחלה שווה להתיידד עם החסר.
קחו לכן פעולה אחת לתקופה הקרובה- לבחור כל יום 'מה לא?'. מה אני לא עושה היום? במה אני לא מטפלת היום? על מה אני מוותרת היום? בדרך כלל כשאנחנו אומרות 'לא' לדברים זה מתוך חשש או פחד. הפעם נגיד 'לא' לדברים מתוך בחירה להמעיט, זאת אומרת נבחר את הדברים שהם יותר מדי בשבילנו. נבחר להגיד מספיק אפילו שאפשר עוד. זה יכול להיות משימות, נסיעות, חוויות, שדרוגים, קניות, פגישות ומפגשים, עוד ספורט, מדיטצי וגם הצורך לדייק תמיד (גם לזה יש גבול).
איך לומדים לאהוב את ה'סתם'?
זה בעיקר עניין של מודעות והטמעה של לקסיקון חדש. שימי לב כשאת מחברת תכלית ומשמעות לדברים שאת עושה או רוצה. במקום זה, באופן מודע, תגידי לעצמך – "את זה אני עושה בלי סיבה, סתם כי בא לי" או "מותר לי לרצות את זה ככה, סתם". תחזירי למצב פעיל את התשובה לשאלה "למה?" שכילדים שללו את הלגיטימציה שלה והיא – "ככה".
כשאנחנו מתיידדות עם ההמעטה והחוסר, אנחנו נעות ביתר חופשיות בעולם. כשיש גבול להשתפרות ול'מה עוד?' אנחנו נפגוש שביעות, רצון וסיפוק. כשאנחנו אוהבות ורוצות ככה סתם, בלי סיבה, אנחנו עוד נגיע לט"ו באב עם לב רך, פתוח ופשוט. עוד נגיע לקו הסיום של השנה הזו עם כוחות ותחושת מלאות.
