פרשת מסעי, פותחת בסיכום התחנות השונות בהן חנו בני ישראל במהלך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. ספירת שמות המקומות מעלה שבני ישראל חנו בארבעים ושניים מקומות שונים. ואם לא די בכך, מיקום המקומות במפה בסדר בו הם מופיעים מלמד שלא פעם דרש המסע הליכה בכיוונים מנוגדים.
אחת הסברות לעובדה שבני ישראל שוטטו מחוץ לגבולות ארץ ישראל ללא כיוון ברור ומוגדר הייתה כדי לקיים את הגזרה שנתנה בעקבות חטא המרגלים, היא אובדן כל דור יוצאי מצרים טרם הכניסה לארץ. אך בעוד שסברה זו מסבירה את הסיבה לכך שבני ישראל נשארו מחוץ לגבולות הארץ במשך ארבעים שנה, היא אינה עונה על הקושיה: מדוע נאלצו בני ישראל לעבור כל כך הרבה מקומות ולא נשארו במקום אחד?
ישנם מפרשים הטוענים שאת רוב זמנם במדבר העבירו בני ישראל ב"קדש". עובדה זו הם לומדים מהפסוק המופיע בתחילת ספר דברים: "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם" (א, מו). גם אם טענה זו נכונה, היא אינה מיישבת את הקושי לצורך של בני ישראל לעבור תחנות רבות טרם כניסתם לארץ ישראל. יכול שהצורך לנדודים הרבים טמון לאו דווקא בדרך אותה עברו בני ישראל, אלא במטרה, שהיא היעד הסופי.
בני ישראל נמצאים בערבות מואב, על גבול יריחו. הם עומדים ומחכים להיכנס אל משכן הקבע, אל הארץ המובטחת. אופן חלוקת הנחלות בין השבטים הוסדר, החוקים והמצוות נלמדו וזהו הזמן לתת הוראות אחרונות על המשימות שיש לבצע עם כניסתם לארץ: "וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ" (לג, נב), "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ." (שם, נג).
למן ההתחלה, מטרת המסע הייתה כניסה לארץ וישובה. לו היו בני ישראל יושבים במקום אחד במשך ארבעים שנה, מכים שורשים, יוצרים חיבור לאדמה, סביר להניח שהיה קשה להניע אותם לעזוב הכל ולהילחם על האדמה החדשה. תחושות הארעיות וחוסר היציבות משרתות ומעצימות את האידיאל הטמון במושב קבע. במסעם, הכירו בני ישראל מקומות שונים ומזמינים, אך הידיעה ששום מקום אינו באמת שייך להם, שבאף תחנה הם לא יישארו לאורך זמן, הפכה את הארץ המובטחת לנחשקת יותר.
עם כניסת בני ישראל לארץ, תחושת הארעיות לא נעלמה והיא מצאה את ביטוייה בששת ערי המקלט שקמו בתחומי הארץ: "אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה" (לה, יד). על פי הכתוב, תפקידן של ערי המקלט היה לקלוט אנשים שרצחו בשגגה ולאפשר להם מקלט עד לקיום משפטם. במקרים בהם הרצח בוצע בשגגה, נשאר הרוצח בעיר המקלט ולא יצא ממנה עד למותו של הכהן הגדול. למרות שערי המקלט הוקמו על אדמת הארץ, הן נחשבו למובלעות ארעיות בתוכה, כאלו שנוכחות הרוצחים בהן אינה מטמאת את אדמת הארץ הקדושה: "וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד-מוֹת הַכֹּהֵן." (שם, לב).
בני ישראל עברו תחנות רבות בדרכם אל הארץ. תחנות שהעצימו את תחושת התלישות ויחד עם זאת הגבירו את הכיסופים למקום קבע. לעיתים, תחושת הארעיות נחוצה כדי להשתוקק ולא לקבל את הקבוע כדבר מובן מאליו.
