נאומו של משה אל העם בסוף ימיו -עוסק לרוב בנושאים המשותפים לכלל העם וזאת מפרספקטיבה אישית. אך למרות זאת, את פרשת ואתחנן פותח סיפורו האישי של משה, סיפור החושף את הכאב, ההשתוקקות, התחינה הקבלה וההשלמה עם החלטתו של הקב"ה שלא לתת לו להיכנס אל גבולות הארץ אלא לראותה מרחוק.
במבט ראשון, נדמה שסיפורו הפרטי של משה עוסק ברצון האדם לנסות ולשנות את הגזרה שנגזרה עליו. אך מבט מעמיק יותר מלמד שאולי קיים מסר אחר מאחורי הסיפור המונע ממשה להיכנס אל הארץ המובטחת.
לאורך הפרשה, חוזר משה ומתריע בבני ישראל להישמר ולא לעזוב את מצוות ה' וללכת אחרי אלוהים אחרים. "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ." (ד, ט). אחת הסכנות הגדולות שעומדות בפני העם עם כניסתם אל הארץ הינה הפיתוי שבעבודת האלילים. פיתוי זה גדל לנוכח העובדה שהתגלותו של האלוקים במעמד הר סיני לא נעשתה בלבוש של דמות ממשית, אלא בקול שיצא מתוך האש. הרצון של העם להיאחז בדמות ממשית עלול להוביל אותם לנטישת האלוקים ולעבודת אלוהים אחרים. לכן, מזהיר משה את בני ישראל באופן מפורש: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל-תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ." (שם, טו).
האפשרות שבני ישראל, יעזבו את האל ויינטשו את מצוותיו, הינה אפשרות ידועה ומדוברת, כמו גם הענישה שתבוא בעקבות הנטישה: "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא… וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים" (שם, כד, כז).
משה מתריע בפני בני ישראל שחטאיהם יובילו בסופו של דבר להגלייתם מהארץ המובטחת. אך באותה נשימה הוא גם נותן להם תקווה, בדמותה של התשובה.
המונח "תשובה", מתייחס לתהליך של תיקון פנימי, רצון של אדם להשתנות על מנת להטיב את ימיו על פני האדמה ולדאוג לאחריתו. מקור המונח מגיע מהמילה "שיבה" המופיעה בפעם הראשונה בפרשתנו: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ." (ד, ל).
על פי הרמב"ם, תכלית מצוות התשובה אינה רק השיבה מהמעשה כי אם הווידוי עליו, כפי שכתוב בספר במדבר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ…וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ." (ה', ו'–ז').
כלומר, אדם יכול לשוב ממעשיו אך תשובתו לא תהיה שלמה ללא ווידוי על המעשה ממנו הוא שב.
במהלך דברי האזהרה של משה אל בני ישראל הוא חוזר שוב אל סיפורו הפרטי: "וַיהוָה הִתְאַנַּף-בִּי עַל-דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן… (שם, כא-כב). מדבריו של משה עולה, שגם כאשר הוא מכיר בחטאו, חלק מסוים אצלו עדיין מאשים את בני ישראל בחטאו האישי, ואינו מאפשר לו לקחת אחריות מלאה למעשיו.
בנוסף, אם נחזור לבחון את התחנונים הפותחים את הפרשה, נראה שהם אינם תחנוני וידוי על החטא, אלא הם תחנונים המבקשים לבטל את רוע הגזירה. בתחנוניו, משה אינו מתמקד בחטא עצמו כי אם בעונש. ותגובתו של הקב"ה כלפיו הינה כעס ולא מחילה: "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי." (ג, כו).
משה, שהיה המנהיג הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, חושף פן אנושי ומצביע על הקושי הגלום בחזרה שלמה בתשובה.
כדי לשוב בתשובה, אדם צריך לקבל אחריות מלאה על מעשיו ולהתוודות עליהם. עצם החזרה בתשובה אינה מבטיחה מידית את ביטול הגזירות הקשות, אך היא מאפשרת לאדם לעבור תהליך משנה מציאות וכן מעניקה לו תקווה לעתיד טוב יותר. כפי שנכתב ביחזקאל: "אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל." (לג-יא)
