מירב טורג'מן (בוהדנה) נולדה למשפחה חילונית, חזרה בתשובה בגיל 20, נישאה וילדה חמישה ילדים. אחרי 18 שנים בעולם החרדי האדוק, בהן שימשה כמחנכת נערצת, מורה לצניעות ומנהלת תיכון חרדי לבנות, החליטה בצעד שהשאיר את כולם נבוכים והמומים להתגרש ולנתק קשר עם חייה החרדים הקודמים. היא זכתה בתחרות יופי כסבתא הצעירה ביותר, השתתפה כמלווה חילונית לאם חרדית בעונה האחרונה של "עוד ניפגש", ואם כל הפיתול הזה לא מספיק: תוך פחות משנתיים, היא נחשפת כעת שוב בלבוש חרדי אדוק ומודיעה: "אני מבקשת סליחה מתלמידותיי לשעבר. חזרתי בתשובה".
טורג'מן, בת 46, היא אמא לחמישה ילדים בני 25, 23, 20, 19, 16. היא נולדה וגדלה בבית חילוני בשכונת קריית אליעזר בחיפה, האמצעית מבין שלושה ילדים. כשהייתה בת 13 חזר אביה בתשובה, ובעקבות כך הוריה התגרשו. היא סיימה בגרות מלאה בהצטיינות, ובצבא שירתה כמ"כית בתותחנים. בתום השירות, לאחר שנרשמה ללימודי ראיית חשבון באוניברסיטת חיפה, חזר בתשובה גם דודה מצד אמה.
בוהדנה מספרת כי פגיעה מינית שחוותה בילדות, צפה ועלתה בשנות לימודיה לתואר, מה שהציף אצלה חרדה עמוקה.
"הדחקתי את זה במשך שנים, ופתאום זה צף ועלה. לא ידעתי לתת הסבר למה שאני חווה. תחושת החרדה הלכה וגברה, הרגשתי שאני לבד בעולם וזקוקה למישהו שיגן עליי ויעטוף אותי. חברה של אמא שהבחינה שאני במצוקה, הציעה יום אחד שאתקשר לקבל ברכה מרב, להצלחה בלימודים. התלבטתי, ובסוף התקשרתי. העוזר שלו ענה, ניהלנו שיחה ארוכה והוא הזמין אותי להתארח לשבת במדרשה לבנות במאה שערים. מכאן השתנו חיי".
טורג'מן הגיעה לסוף שבוע במדרשה. "מצאו חן בעיניי האחדות והתמיכה של קבוצת הבנות שפגשתי שם. כולן הגיעו מרקע חילוני וכבר עברו לגור שם". כשהסתיימה השבת הציעה לה הרבנית שניהלה את המקום שתישאר "ברגע אחד החלטתי שאני נשארת. אמא הייתה המומה וחשבה שזה יחלוף, אבל אני כבר נשביתי בקסם. זה מה שחיפשתי ולא ידעתי, הרגשתי שהגעתי למנוחה והנחלה. עזבתי אחרי כמה חודשים את האוניברסיטה שהייתה בחיפה על מנת להתמיד בלימודים במדרשה בירושלים. אין מדרשות בחיפה. פעם זה לא כמו היום שבכל מקום ישנו מענה לאנשים שמחפשים רוחניות. מצאתי עבודה בחברת פרסום אמריקאית ואז אחי ואחותי התחילו לחזור בעקבותיי בתשובה".
טורג'מן משתפת את התגלגלות מציאת השידוך שלה. "יום אחד הלכתי לבית המדרש לקרוא לאחי לומר לו שלום לפני שאני נוסעת בחזרה לירושלים. ואז אמרו שם הבחורים: 'יש כאן מישהי שמתאימה לשלומי בוהדנה'. בעלי דאז. בחור טוב, צדיק.
"בהתחלה אחי סיפר לי שהוא כדורגלן, הוא חשב שאתלהב מזה ואני נבהלתי ולא רציתי, אבל הוא שיתף אותי שהוא חזר בתשובה. שכנעו אותי שהמשפחה טובה ושכדאי לי לנסות ואכן משפחה מקסימה, אנשים לתפארת. זאת הייתה פגישה ראשונה שיצאתי לשידוך בעולם הדתי. הרגשתי מוזר, פחדתי. בפגישה הראשונה, השנייה והשלישית עדיין לא רציתי אותו, לא נפתח לי הלב ולא ידעתי מה אני צריכה להרגיש. הרב שלו התקשר אליי ואמר לי 'את רוצה את הבחור?', גמגמתי ובמקום להגיד לרב: 'רגע, תנו לי להכיר, זאת רק פגישה שלישית, מה אני אמורה להרגיש?' לא ידעתי את המושגים. היו חסרים לי קודים. אמרתי כן מרוב מבוכה ובלבול".
מעקב צמוד אחרי בנות
הסיפור של טורג'מן מקבל תפנית מפתיעה ראשונה כאשר היא משילה לחלוטין כל סממן של חייה הקודמים והופכת להיות בעצמה רבנית המקיימת אורח חיים אדוק מאוד.
"מאד מהר התחתנו", משתפת טורג'מן, "הוא למד ואני עבדתי בלב לאחים. מסרתי שיעורי תורה במדרשות לנשים בערך חמש שנים ואז התחלתי ללמוד הוראה, כאשר בינתיים אני מטופלת בשלושה ילדים. רציתי ללמוד עריכת דין, משפטים. התייעצתי עם הרבנית שלי והיא אמרה לי ללמוד הוראה. שזה מתאים לי יותר.
"התחלתי ללמד בבית יעקב טבריה בגיל 29, ואז לאחר שלוש שנות הוראה שאני כבר מטופלת בשלושה ילדים, ביררו עליי לגבי חינוך בבית יעקב בתיכון במגדל העמק. חינכתי כיתות י' וי"א והייתי שם גם המורה של הצניעות, משגיחה רוחנית, עוקבת אחרי הבנות ובודקת שאין להן פייסבוק, מבררת מה הן עושות אחר הצהריים שאין קשרים עם בנים. היו לי משת"פיות – בנות שהלשינו אחת על השנייה. אמרתי להן: "אם אתן יודעות שמישהי עושה משהו שאינו מקובל, תספרו לי. זה לטובתה. להציל אותה".
כשהיא רק בת 35, שמעה הטוב של המחנכת והמורה לצניעות נישא למרחקים, והיא התבקשה לנהל תיכון בית יעקב בצפת. "מנהל המוסדות ביקש שאעבור לצפת. לא ידעתי אם משתלם לי כספית לעבור. אז הוא נתן לי להיות גם מדפ"ית בסמינר ובנוסף גם מורה ללשון. התחלתי משרה מלאה סביב השעון בתיכון, בה הייתי מנהלת, מחנכת י"ב, מגישה את הבנות לבגרות בלשון וגם מדפית בסמינר ומלמדת את המורות את הניקוד".
ואז הכל מתפרק
כיצד ייתכן שהמנהלת החשובה שניהלה ביד רמה תיכון בית יעקב, מתנתקת ומשליכה הכל מאחוריה? טורג'מן מספרת שמשבר אחד גדול מידי, יותר מידי, שפגע בבית החם שלה פגיעה קשה וטלטל אותו ואת נפשה הרגישה, גרם לה לנטוש הכל.
"עברנו משבר גדול מאד בבית ששבר אותי נפשית לחלוטין וריסק אותי לחתיכות. חווינו כאב גדול מאד מהסביבה שברגע האמת לא נתנה אמון באחת הבנות שלי והשליכה אותה לכל הרוחות. לא עזרה לי עובדת היותי מנהלת בסמינר. מישהי הלשינה שמועה לא נכונה על הבת שלי שהייתה עם בחור, והיא הושלכה בבושת פנים החוצה, מה שהוביל לדברים קשים ותוצאות קשות אפילו יותר".
"התחיל אצלי רפיון רוחני שהתקשר לעובדה שכל כך נפגעתי מהסיפור שטלטל את ביתנו. הסיפור הזה השפיע עליי קשה. ככה פועלים? ככה מתנהגים? האם לא אמורה לעמוד לי לזכות לפחות העובדה שאני מנהלת תיכון ממשפחה טובה? אני מאמינה שהניסיון הקשה שפירק את הבית שלנו מבפנים הוא התגשמות של קללות של אימהות שסילקתי את הילדות שלהן ללא סיבה משמעותית. ברור לי שזה בגלל זה. שיחקתי עם נשמות, שיחקתי באש ונשרפתי. אבל לא הייתה לי ברירה, אלו היו ההוראות שקיבלתי. הייתי מסלקת תלמידה על אודם או פייסבוק ואז מוצאת אותה שבוע אחרי עם מכנס קצר. אז מה עשינו פה? מה הרווחנו? האימהות שלהן היו בוכות לי אבל לא היה לי מה לעשות".
פגועה מהתנהלות המערכת הממוסדת בה האמינה כל כך, בוהדנה לא מסוגלת להמשיך ולנהל את הסמינר. לא מסוגלת להמשיך כאילו כלום.
"עזבתי את ניהול הסמינר ועברתי ללמד בישיבה תיכונית. חזרתי להגיש לבגרויות בלשון ושם התבלבלו לי המושגים. ראיתי דברים שלא ראיתי בעבר, מורים שאומרים שלום למורות, לבוש אחר. הרגשתי שאני חסרת כוחות, פועלת כמו רובוט. לא רציתי להרגיש עוף מוזר. זרמתי עם הסגנון, הלבוש שלי החל להיות מודרני יותר ויותר אבל עדיין הייתי חרדית. לאחר שסיימתי את מילוי המקום, עברתי ללמד בישיבה תיכונית נוספת והתעריתי יותר ויותר עם החברה הדתית לאומית.
"הרגשתי שהכול גדול עליי, פתאום הייתי מאד מבולבלת, מה נכון מה לא נכון. אם כל החזרה בתשובה הובילה אותי לכאלה מקומות חשוכים, איפה טעיתי בדרך? מה פספסתי מול הילדים? הקשר הזוגי התרופף והכל הפך להיות לוט בערפל. הבית חטף טראומה וזה השפיע בכל מקום. החלטתי שאני רוצה להתגרש, בגיל 39. בעלי לא הבין מה קורה לי. הוא אמר לי: 'קחי קצת חופש, קחי אוויר. אני אעזוב את הבית לשבוע שבועיים. בואי נדבר על זה'. לא הייתי מוכנה לשמוע על כלום, רציתי חופש אמיתי.
"תוך שלושה חודשים התגרשתי. הגרוש שלי לא הבין מה עובר עליי, הוא היה בטראומה. ואז הגיע תהליך של שלוש שנים בו חזרתי בשאלה. כמו בצל הורדתי כל פעם לאט לאט. עושה דברים בלי דעת, בלי מחשבה. הורדתי גרביים, ואז חצאיות קצרות. הייתה גם הסביבה שדחפה אותי החוצה. יום אחד מזכירה 'צדיקה' של בית הספר ראתה אותי עם גרביים 15 דנייר, שקופים כמעט, בחזרה מהים עם בנותיי. היא חשבה שאין לי גרביים. אמרתי לבנות שלי "תראו שמחר אנחנו מקבלים מכתב סילוק מבית הספר ואכן כך היה. קיבלתי מכתב שהבנות שלי מסולקות. אחרי הרבה תחנונים הסכימו להשאיר את הבת שלי שבכיתה ו' שהייתה מחוננת. את הבת השנייה העברתי לאולפנה דתית".
מבעל אברך לבן זוג חילוני
טורג'מן מוכנה לפרק ב' בחייה, אבל מבינה שלא עומדות בפניה אופציות רבות וטובות. "ראיתי את ההצעות במגזר החרדי של הגרושים והבנתי שאין היצע. במגזר החרדי עד שמישהו מתגרש זהו מעשה קיצוני מאוד. הבנתי שאני עלולה להכניס עצמי את עצמי למיטה חולה עוד יותר עם מקרים קשים ובעיות מורכבות, אז החלטתי ללכת על מישהו מסורתי. בשלב החיפושים אחרי פרק ב' כבר הורדתי את כיסוי הראש רק לחצי, חלק מהשיער היה גלוי. כשהכרתי את בן הזוג שלי, חילוני, הורדתי כבר את כיסוי הראש לחלוטין, אבל אמרתי לו: "שבת זה שבת. כשרות זה כשרות וטהרת המשפחה היא הבסיס". הוא מאד כיבד. השתדלתי להתלבש צנוע באופן יחסי על מנת לא לפגוע עוד יותר בילדיי שגם כך חוו את כל הטלטלות. הייתי מחליפה ברכב למכנסיים כדי שהבנות לא יראו, הרגשתי שהבנות רגישות ונפגעות מדיי. כשיצאתי לבר עם בן הזוג שלי הייתי מברכת ונוטלת ידיים, לא רציתי לאבד לגמרי את הקשר שלי לדת".
עוד ניפגש
טורג'מן מספיקה לחתן את בתה החרדית עם בחור טוב ממשפחה טובה שלא ידע בהתחלה על הסיפור המורכב של אם הכלה, כך שהסכים לגשת לשידוך למרות הרקע ממנו היא באה. היא הופכת לסבתא בגיל 42 ואפילו נבחרת לסבתא היפה בישראל וזוכה לכתבה מפרגנת ב'לאישה'. שם היא משתפת על אכזבתה מהעולם החרדי, על השידוך שלא רצתה בו ועל חיי החופש שהיא חיה כעת כאישה חילונית. הציטוטים שלה שם אינם משתמעים לשתי פנים והיא עולה לבמה בשמלה חשופה מאוד.
כשאני משוחחת איתה אני תוהה לאיזו מירב להאמין. לזו שכועסת על המגזר החרדי ב'לאישה', טוענת שחיתנו אותה בכוח ושחיה בסוג של כת, או לאישה שמשוחחת איתי כעת ומכה על חטא, משבחת את הגרוש שלה ומצטערת על חורבן הבית. "פנתה אליי מלהקת מההפקה של עוד ניפגש, שקראה עליי בכתבה ב'לאישה'. היא הציעה לי להיות מלווה של אימא שהבן שלה יצא בשאלה והסכמתי. ראיתי בזה סוג של תיקון, לחבר היכן שאני פירקתי, לאחות היכן שאני פרמתי.
"החוויה הייתה מדהימה, היא עוררה בי געגוע לעולם החרדי. נקיפות מצפון וחרטה. אמרתי לעצמי: איך אני קמה וחוזרת? יגידו עליי שהתחרפנתי, מה נסגר איתה – יום חרדית יום חילונית? נובטת בי הבנה שאני רוצה לחזור ולא יודעת כיצד להתחיל. מהו הצעד הראשון?".
טורג'מן, שנפשה הרגישה כבר הוכיחה שאינה יכולה לעמוד בעומסים קיצוניים, עומדת בפני משבר נוסף שגדול על כוחותיה הנפשיים.
"הגיעה הקורונה ואז סבא שלי נפטר. חיתנתי באותה תקופה את בתי החרדית, ואז יום לפני החתונה סבא של החתן נפטר. לא הפסקתי לבכות בחתונה בעקבות כל התקופה של הלחץ והחתונה והוורט והאירוסין. לא היה לי יום ולא לילה. התמוטטתי אחרי חודשיים, קיבלתי דיכאון. הרגשתי שאף אדם אנושי לא יכול לעזור לי ורציתי למות. לקחתי ספר תהילים ולא זזתי ממנו. לקחתי על עצמי יותר מדיי חובות והתחייבויות כלכליות שאין ביכולתי לעמוד בהם. לא היה לי ממי לשאוב כוחות. לא זזתי מהתהילים. התחלתי להגיע לבית הספר בו אני מלמדת עם סרט לשיער וחצאית. מאוד ירדו עליי בחדר מורים. "הכל בסדר מירב? מה את עוברת? השתגעת?". התגובות היו קשות, הם הכירו את עברי והם תהו לגבי השינוי הנוסף שעובר עליי.
מצומת ההלכה לאמצע הדרך
כיום טורג'מן מתגוררת בטבריה עם ילדיה, שניים מהם נשואים. הקטנה מקיימת אורח חיים חילוני. שניים דתיים ושניים חרדיים.
"ביקשתי מרשת אורט בה לימדתי לשון העברה לטבריה. ואכן אני מכינה לבגרויות בלשון בישיבה ובאולפנה. כעת, קיבלתי הצעה טובה יותר לרכז לשון בתיכון חילוני גדול וקיבלתי ברכה מרבי דוד לקבל את המשרה. המראה הצנוע המחודש שלי הוא סוג של תמרור אזהרה. אני יודעת שיכבדו אותי ואת הגבולות שלי בזכות המראה החרדי שלי".
טורג'מן לא מסתפקת בצעדים קטנים, ושואפת למראה חרדי מלא. כמו בתחילת דרכה בתשובה.
"התחננתי לבעלי כל השנה שיסכים לי לשים כיסוי ראש. כל יום אני יושבת בקברי צדיקים בוכה ומתפללת שיתרצה. לא עלה על דעתי להתגרש בשנית, בגלל דת לא מתגרשים. אמרתי לעצמי בואי ננסה לשים כיסוי בכל זאת ולראות את תגובתו. התגובה הייתה עיקום פרצוף. ניסיתי שוב ושוב, ולאט לאט הוא התרגל מעט יותר ואז הוא הסכים ללכת איתי לסמינר ערכים והתחזק קצת.
"הוא עדיין רוצה שאשים רק חצי כיסוי ולא כיסוי מלא כפי שאני רוצה. הוא אמר לי שנדבר על כך לעומק ונגיע לפשרה. אולי פאה אולי חצי כיסוי, אבל זה אומר שתהיה במקביל להחלטה המשותפת שלנו גם התקדמות גם מהצד שלו. זה תמיד הדדי.
בסופו של דבר אעשה מה שבעלי אומר, שלום הבית שלנו חשוב מהכול. אני פוסעת היום בפסיעות עדינות, יודעת ששום קיצוניות אינה טובה עבור הנפש שלי. חברה ממאה שערים אמרה לי: 'אני לא מרשה לך לשים גרביונים, אל תחמירי על עצמך. זהו מתכון לכישלון. יש כל כך הרבה דברים שהם רק בגדר של גדר ולא נטו הלכה".
האם זהו הגלגול האחרון של טורג'מן? האם היא באמת מצאה את המנוחה והנחלה בחיים הדתיים? האם אלו המשברים ששלחו והחזירו אותה לחיקה של התורה, או שמא חקירה ואמת פנימית?
היא טוענת שהיום היא זהירה יותר, מודעת הרבה יותר ובוחרת באמת. חשוב לה להשמיע את קולה, בפרט עבור תלמידותיה שהאמון שלהן נפגע פגיעה אנושה. הן כתבו לה, מזועזעות, כשנפגעו מצעדה הדרמטי, ולמירב טורג'מן חשוב להראות להן שהמסרים שהעבירה להן כמחנכת וכמנהלת עדיין עומדים במקומם.
