"מעז יצא מתוק" (שופטים י"ד, י"ד) את המשפט הזה אמר שמשון, כשחד חידה לפלישתים על האריה ששיסע (בדיוק בזמן חודש אב, בימי הבציר בתמנע). האריה שהוא גם המזל של חודש אב, הוא העז שהפך למתוק כשגוויתו הפכה לכוורת מלאת דבש. והמהלך הזה הוא אמת גדולה שקשורה מאד בזמן הזה בשנה, אב בואכה אלול, ובכלל לכל תנועת היצירה והעשיה שלנו בחיים.
מאריה לדבורה. זה מהלך שמתמצת את תנועת המימוש וההגשמה שלנו בעולם.
כל יצירה ועשיה משמעותית מתחילה מרעיון או רצון שעדיין לא מתקיימים בפועל בחיינו ומסתיימת בהגשמת הרעיון בפועל לכדי דבר בר שימוש, נוכח, קיים ולא וכיח, וכדאי גם שיהיה מתוק וערב לחיכנו.
זה יכול להיות בכל תחום; בעסק, בבית, במישור הזוגי/משפחתי או חברתי/מקצועי.
זה תמיד מתחיל מאריה שואג רצון. מעזות פנימית, מנהיגות, אש של תשוקה ובערה וכדי לסיים מהלך של הגשמה מלא – כדאי לו שיעבור התמרה לדבורה עמלנית, עסוקה במלאכתה, חיילת פשוטה ותמימה שפועלת כחלק מלהקה שלמה, ותפקידה למצוא את הצוף ולעבד אותו אל תוך הכוורת.
זה מתחיל בגדול והופך לא גדול. לא מתוחכם. ולא עז – אבל עובד. ומתוק.
שהרי בסוף אנחנו רוצות לטעום את הדבש המתוק והמזין.
כדי להתגשם צריכים החזון והרעיון צריכים לעבור מרצון למעשה. הרצון הוא רחב והמעשה הוא מצומצם אבל רק ככה ה'בכוח' הופך ל'בפועל'.נהמהלך הזה הגיוני כשמכירים את החומרים מהם מורכבים החיים על פני האדמה, אבל הוא לא קל בכלל.
מה החלק הכי קשה במהלך הזה? יש שני אתגרים שצריך לעבור דרכם ולכל אדם אחד מהם הוא ה'קשה'.
בחני את עצמך, מה מהם הוא יותר האתגר שלך?
"מפחדת מאריות"
כדי לצאת לתנועה של הגשמה צריך להתחיל בלפגוש את האריה. יש מי ששמים דגש על לפגוש את הפחדים שלנו ממה יהיה ואיך יהיה אבל נוכחתי לדעת שלפגוש את התשוקה והרצון שלנו יכול להיות מפחיד לא פחות.
לפגוש את האריה זה אומר לפגוש את הרצון שלי. את העזות שבי (בשביל להגשים דברים שעוד לא קרו צריך הרבה תעוזה), לפגוש את אש התשוקה ולתת לה להתגבר (כדי שיתקיים 'אין דבר העומד בפני הרצון' צריך ממש, אבל ממש לרצות). ואת כוח ההנהגה הפנימי שלי (זה שמתעורר ואומר – 'אחריי'). בכל אחד מההיבטים האלה של 'האריה' יכולים לקום פחדים וספקות, פשוט כי רובנו לא מסתובבים בעולם עם תחושה שאנחנו אריות. יתרה מזו, יש לנו הרבה דעות וחששות מהאיכויות של עזות ותעוזה, אש ותשוקה, ומנהיגות.
אז זה האתגר הראשון שצריך לעבור בו.
לא מוכנה להיות 'רק' דבורה.
האתגר השני הוא לעבור מאריה לדבורה. שזה אומר לוותר על הגודל, המנהיגות, הכוח, התשוקה. לא לוותר באמת. רק להניח לזה בצד. ולעבור למצב של דבורה, שזה אומר להתרכז במשימות הקטנות, לא להתעסק ביעדים ובתמונה הגדולה. לעבור ממנהיגות והובלה ללהיות אחת מתוך מערכת שלמה ואפילו להעזר באנשים אחרים. ליצור לך כוורת. להתרכז במה שקיים, לאתר את 'הצוף' (אותם חלקים טובים שיש בך ובחיים שלך) ולעבוד עם זה.
זה מעבר לא קל, שיכול לעורר תחושת הקטנה וצמצום. אבל הוא הכרחי. בלי המעבר הזה את עלולה להשאר במצב הכה מוכר של 'דיבורים כמו חול ואין מה לאכול'. וכן זה קשור בענווה.
איך עוברים דרכם?
בעיקר להגיע במודעות וערנות לכך שזה המהלך הראוי. ואז העניין הוא – פשוט לעבור, גם אם זה קשה. הרעיון אומר שזה תלוי בך, אם לא תסתובבי לאחור ותמשיכי קדימה – את תעברי.
ומה אם זה לא יצליח?
ישנו אתגר נוסף למי שהולכת בדרך של הגשמה ומימוש, שגם פה העקרון של 'מעז יצא מתוק' בא לעזרתנו. והוא – החשש מלטעות ולהיכשל.
בדומה מאד לרעיון שאומר שתשובה הופכת עוונות לזכויות (ומתחבר יפה לחודש אלול שנכנס בעוד שבוע) כך גם בדרך ההגשמה, כל עוד את עושה את הדרך וממשיכה בתנועה, מתוך עירנות ומודעות וגם כשאת נופלת את קמה – אזי אותם 'כשלונות' וטעויות ונפילות הופכים מחסרונות ליתרונות, ומשמשים אותך. כי כשאנחנו לומדות מטעויות – אנחנו גדלות מתפתחות ומחכימות, וכך העז נעשה מתוק.
הדבר היפה הוא שכשבקיאים במהלך הזה 'מאריה לדבורה' הוא ממשיך עוד ועוד.
כשאנחנו מוכנות לטעות – אנחנו מוכנות להעיז שוב. ואפשר להגיד שאז המתוק יהפוך לעז ואז העז יהפוך למתוק ושוב לעז, ומתוק. כך נראית תנועת חיים חופשית של יצירה, מימוש והגשמה.
