בפרשת ראה, נואם משה בפני העם. נאום ארוך שכולו עוסק במצוות שונות, שחלקן הוזכרו בעבר וחלקן נאמרות להם בפעם הראשונה. אולם, רגע לפני פתיחת נאום המצוות, פונה משה אל העם ומכריז: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה." (יא, כו). הברכה תינתן במידה ובני ישראל ילכו בדרכי ה' והקללה תבוא אם בני ישראל יסורו מדרכו של האל וילכו אחרי אלוהים אחרים. משה מתאר בפני העם שני מצבים אפשריים והמילה "ראה", בה הוא משתמש, מכוונת לתפיסה ולהבנה של כל אדם את המציאות והדרכים הפתוחות בפניו, ברכה או קללה. אך מכיוון שמילים אינן תמיד מספיקות להמחיש מציאות, מבטיח משה לעם שבעתיד הם יקבלו גם ביטוי טקסי לברכה ולקללה, במטרה להפכם למוחשיים יותר: "וְהָיָה, כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים, וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל." (שם, כט).
הצגת המציאות בדרך ניגודית עוד טרם פתיחת הנאום, יוצרת מצב של ציפייה לגבי התוצאה הסופית אליה בני ישראל צריכים לשאוף ולכוון את ליבם. אך ניגודיות זו, המוצגת כדבר פשוט לכאורה, אינה משקפת את הדרך המורכבת, מלאת הסתירות והתפניות שיהיה על בני ישראל לעבור עד הגעתם אל היעד הסופי, קבלת הברכה.
בנאומו, מונה משה מצוות שונות שמצד אחד דורשות קשיחות לב ומצד שני, מלאות רכות וחמלה. על האדם המקיים מצוות אלו, להבין היכן מסתיימת הקשיחות והיכן מתחילה החמלה. דוגמה לכך ניתן לראות בכל נושא אכילת הבשר: "רַק בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר, כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ–בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ; הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל…" (יב, טו-טז). על פי הכתוב, לאדם מותר לשחוט ולאכול צבי ואיל כתאוות נפשו. אולם, כדי לאכול חיות אלו יש להורגם ולשם כך דרושה הקשחת הלב. עם זאת, אכילת בשר החיות לפי רצון האדם כפופה לסייגים, שהחשוב בהם הוא איסור אכילת דמם של החיות: "רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ; וְלֹא-תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם-הַבָּשָׂר" (שם, כג). התרת אכילת בשר החיות אינה מתירה את אכילת נפשם ועל האדם להבין את המורכבות הקיימת בסיטואציה זו ולקיימה. כמו כן, לאכילת הבשר ישנם סייגים נוספים כגון איסור בישול של גדי בחלב אמו (יד, כא), סייג שמהותו מניעת אכזריות ויצירת חמלה.
דוגמה נוספת למורכבות הקיימת במצוות השונות באה לידי ביטוי בציווים הקשורים להתרחקות מעבודה זרה. משה מזהיר את בני ישראל לפני כניסתם לארץ, לא ללכת בדרכי הגויים שישבו את הארץ לפניהם ולא לעבוד את אלוהיהם. אחת הסיבות לכך הינה: "כִּי כָל-תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא, עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם–כִּי גַם אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (שם, לא). שריפת ילדיהם של הגויים הינה דבר מתועב ושנוא על הקב"ה והוא אינו רוצה שבני ישראל ינהגו כמותם. אך בהמשך דבריו, כאשר מציין משה בפני ישראל את האפשרות שאחד מקרוביהם כגון, אח, אמא, בן, בת… יסיתו אותם לעבודה זרה, הוא מצווה עליהם: "לֹא-תֹאבֶה לוֹ, וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו; וְלֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו, וְלֹא-תַחְמֹל וְלֹא-תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ, יָדְךָ תִּהְיֶה-בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ; וְיַד כָּל-הָעָם, בָּאַחֲרֹנָה." (יג, ט-י). עונשו של מסית הקרוב תהיה סקילה באבנים, ללא שום רחמים.
ההבנה מתי קשיחות לב נדרשת ומתי היא מפנה את מקומה לחמלה אינה תמיד פשוטה. החיים מזמנים לעתים קרובות סיטואציות מורכבות וכדי למנוע סטייה, מנסה משה לפרט לעם את המצוות ככל שניתן. לא בכדי, פותח משה את נאומו במילה "ראה". כי על האדם לראות בעיניו, בשכלו ובלבו את המורכבות שלפניו. ורק כשהדברים בהירים לו, הוא יידע לבחור בברכה ולהעדיפה על פני הקללה.
