משה, המנהיג החשוב ביותר בתולדות עם ישראל, עומד בפני העם ונושא דברי פרידה. מצד אחד, דבריו, מלאים בזיכרונות שעתידים לעצב את הנרטיב ההיסטורי של עם ישראל ומהצד השני, מילותיו מלמדות על חוקים ומצוות שיאפשרו לבני ישראל ללכת בדרכי ה' ולעובדו בארץ המובטחת. גם אם משה לא לגמרי השלים עם סופה של תקופת מנהיגותו, הוא עושה ככל שביכולתו לדאוג לעתיד העם. לא רק לעתיד הקרוב שיבוא מיד לאחר מותו, אלא גם לעתיד הרחוק יותר, בו בני ישראל יישבו את הארץ ויצטרכו להקים מנגנוני שלטון משלהם.
נאום משה בפרשת שופטים מאפשר לקורא לקבל הצצה נדירה לאופן שבו צריכה ועתידה לפעול ההנהגה שתשרת את העם בארץ ישראל. מדברי משה ניתן ללמוד שכדי להנהיג את העם צריכות לקום שתי הנהגות נפרדות – הנהגה אזרחית והנהגה רוחנית, ולכל אחת מהן יהיו תפקידים שונים שאותם יאיישו בעלי משרה המתאימים לכך. ההנהגה האזרחית תוקם בראש ובראשונה מהשופטים והשוטרים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ" (טז, יח). הנהגה זו תתקיים בכל אחד מיישובי הארץ ועל השופטים יהיה לנהוג על פי משפט צדק ובהתאם לחוקי התורה.
מלבד השופטים והשוטרים, ישנה אפשרות להנהגה אזרחית נוספת בדמות ה"מלך". שלא כמו חובת מינוי השופטים והשוטרים על ידי בני ישראל, הרי שמינוי המלך הנו רשות ונובע מתוך בקשת העם: "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ… וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" (יז, יד). עם זאת, הכתוב מבהיר שהמלך עצמו ייבחר על ידי הקב"ה: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (שם, טו). המלך יהיה כפוף להגבלות שונות כגון: איסור להרבות סוסים, נשים, כסף וזהב. כמו כן, יהיה עליו ללכת בדרכי התורה ולא לסור ממנה.
לצד ההנהגה האזרחית, תעמוד גם הנהגה רוחנית שבמרכזה יעמדו הכוהנים והלווים: "לֹא-יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל-שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה–עִם-יִשְׂרָאֵל… יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ" (יח, א-ב). תפקידם של הכוהנים והלווים יהיה לשרת את הקודש ועל בני ישראל מוטלת האחריות לדאוג לרווחתם ולסייע להם וזאת על ידי מתן מתנות ספציפיות המפורטות במקרא: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם, מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח…" (שם, ג).
בנוסף לתפקיד משרתי הקודש, מעניק הקב"ה תפקיד רוחני נוסף – נביא, אשר יבחר מקרב בני ישראל: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן" (שם, טו). שלא בדומה לגויים שישבו בארץ והלכו אחר המעוננים והקוסמים, מבקש הקב"ה להעמיד בפני בני ישראל אדם ראוי שידבר באוזניהם את רצון האל: "וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (שם, יח).
למרות ההפרדה הקיימת בין ההנהגות, ישנם לא מעט מקרים שעליהם כמנהיגים לפעול במשותף. ראשית, עליהם לפעול יחדיו בכל הנוגע לנושאים פנימיים: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע… וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (יז, ח-ט). ושנית, עליהם להראות שותפות הנהגתית בכל הנוגע לענייני חוץ כגון מלחמה: "וְהָיָה, כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה; וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, וְדִבֶּר אֶל-הָעָם…. וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר" (כ, ב, ה).
הן ההנהגה האזרחית והן זו הרוחנית צריכות להיות הנהגות ראויות, כאלה ההולכות בדרכי המשפט הצדק והחסד של האל. על בני ישראל מוטלת אחריות להקשיב להנהגות אלו וליישם את דבריהם. ערעור על הנהגה ראויה, הינו ערעור על שליחי הקב"ה: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל-הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אוֹ, אֶל-הַשֹּׁפֵט–וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל." חוסנו של העם תלוי בחוסן מנהיגיה, וחוסן המנהיגים תלוי בחוסנו של העם.
