כל תחילת שנה מדברות איתי אמהות שבורות לב. אמהות טובות ונפלאות שהילדים הקטנים שלהם בוכים כל בוקר במעון או אצל המטפלת. לפעמים האמא מרגישה אשמה שהיא לא משחררת, והרבה פעמים זאת העצה שהיא שומעת מכל מיני דודות ושכנות- "הכל תלוי בך, כשאת תסמכי עליו הוא יפסיק לבכות". לפעמים ההורים חושבים שהמטפלות לא טובות, והאמת שלמטפלות קשה לעזור להרבה ילדים בוכים בו זמנית וזה לא אומר שהן לא טובות. ולפעמים עולים ספקות האם בכלל נכון להכניס את הילד למסגרת ואולי הוא לא בשל עדיין. כל המחשבות והתחושות האלו לגיטימיות ומובנות, והקושי לשמוע את הקטן שלך בוכה יום אחרי יום הוא גדול מאוד. האם יש דרך לעבור את תקופת ההסתגלות הזאת בשלום?
קודם כל כדאי להבין מה עובר על הילד הקטן ולמה הוא בוכה. תינוק לומד מגיל אפס שיש לו את אמא שלו (ובהמשך גם את אבא) בעולם והקיום שלו תלוי בהוריו פיזית ורגשית. ההתקשרות של תינוק להורים שלו היא הישרדותית. במוחו התינוקי הוא מבין שאם הוא לא יהיה מחובר להוריו הם עלולים לזנוח אותו והוא ימות, ומהמקום הזה מתפתחת חרדת נטישה טבעית סביב גיל חצי שנה – הגיל בו הילד מתחיל להפנים שהוא נפרד מהוריו. אישה שמאריכה את חופשת הלידה מכניסה בדרך כלל למסגרת בדיוק בגיל בו מתפתחת החרדה הזאת. גם אם מכניסים למסגרת בגיל מאוחר יותר או מוקדם יותר בכי הוא תוצאה טבעית של ילד שמחובר להוריו. בעוד אנחנו המבוגרים מבינים שההיעדרות של ההורים היא זמנית, והחוט שמקשר בין הלב של אמא ואבא ללב של התינוק ממשיך להתקיים גם בשעות בהן הילד במעון, לילד קטן אין אפשרות להבין את זה ומבחינתו כל פרידה מההורים היא טוטאלית. תינוק שבוכה בפרידה הוא תינוק שמחובר להוריו ומבין את המשמעות המפחידה של הפרידה, וזה סימן שההורים עשו עבודה טובה עד עכשיו כשאיפשרו לו להרגיש מקושר ומחובר אליהם ובטוח בסביבתם.
אם זה טבעי ובריא למה זה כל כך קשה?
התרבות שלנו מתקשה לשאת בכי ומצמידה לו פרשנות של חולשה וחוסר אונים. כשתינוק בוכה הוא צועק לעולם שקשה לו, ובתרבות שלנו לצעוק קושי זה דבר מביך שמתקשר לאשמה ובושה. לא בכדי אנחנו כמעט לא רואים מבוגרים בוכים. רובנו למדנו לבלוע את הדמעות מגיל מאד קטן, אפילו לתינוק בן יומו נותנים מוצץ מיד כשהוא בוכה (אני לא באה לשלול מוצץ אלא להצביע על המוטיבציה שלפעמים כרוכה בו). אנחנו מבקשים מהילדים להתגבר על קושי כדי שלא נשמע את הבכי, כי אין לנו כלים לשאת אותו, ובעצם מבקשים מהם להתבגר טרם זמנם. גם למטפלות וגם להורים (וגם לשכנות ולסבים) קשה מאד להכיל בכי, ולא רק שקשה הוא מפעיל פעמים רבות שיפוטיות והלקאה עצמית. הורים חושבים שהם עשו משהו לא נכון אם התינוק בוכה, המטפלות חושבות שהן לא מספיק טובות אם בוכים אצלם בבוקר. השלב הראשון והחשוב ביותר הוא לנקות את האשמה ולראות בבכי סימן לבריאות של הילד – הוא מקושר היטב להוריו והוא מרגיש בטוח להביע את הכאב והפחד שלו. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים.
אחרי שהבנו שהבכי טבעי ובריא עדיין צריך להתמודד עם הקושי שלנו וללוות נכון את הילד במעבר הזה, כך שהבכי יגרום לו להרגיש אהוב ובטוח ולא דחוי. שיחת הכנה עם המטפלות יכולה מאד לעזור. דברי עם המטפלת על חשיבות הבכי ותאמי איתה ציפיות לגבי התגובה לבכי. לאחר מכן תכנני את סדר היום שלך כך שיהיה לך מספיק זמן להישאר עם הקטן שלך עד שהוא ואת מרגישים בטוחים להיפרד. אני מציעה לבדוק באיזו שעה המטפלות פנויות יותר ולהגיע בשעה הזאת. הרבה פעמים להגיע ראשונים למעון יכול לעזור למטפלות להתחבר לילד, וגם כשיש פחות ילדים הן יותר פנויות אליו. לחילופין אם רוב הילדים מגיעים מוקדם, כדאי לשקול להביא אותו בשעה שרוב הילדים כבר נרגעו והמטפלות החליפו כוחות. למי שיש אפשרות להכניס את התינוק למעון שבועיים אחרי ההתחלה תרוויח מכך שרוב הילדים כבר יהיו מאוקלמים והמטפלות יהיו יותר פנויות לעזור לבן שלה בהתסגלות.
