ג'ון בולבי, אבי תיאוריית ההתקשרות, טען על בסיס מחקר שערך, שהקשר הראשוני המתפתח בין תינוק להוריו הוא שיבנה את התפיסה העצמית ואת יכולתו לפתח קשרים בריאים בהמשך חייו. במדור הקודם תיארתי כיצד קשר לא בטוח בין תינוק להורה בינקות עשוי לגרום לאדם בבגרותו להתמודד עם ביטחון עצמי נמוך וקושי לבנות מערכות יחסים מאוזנות ומקדמות. תיארתי את הטיפוס ה"נמנע" שמעדיף פעמים רבות לסגור את עצמו בפני הצד השני, לתפוס מרחק ולהתכנס לתוך עצמו. הפעם נפגוש את "אח שלו"- הטיפוס החרד.
גברים ונשים המוגדרים כ"חרד" או "חרד תלותי" מאוד רוצים וזקוקים למערכת יחסים קרובה וסימביוטית. הם זקוקים לתחושת קרבה מתמדת וחוששים שהצד השני לא יחזיר להם את אותה אהבה ואולי אף יעזוב אותם. הם עשויים לחוות ניסיון של הצד השני לעצמאות ואוטונומיה כסימן לנטישה ולאי-מחויבות כלפיהם. פעמים רבות נראה שהטיפוסים "החרדים" מאופיינים בתנודתיות רגשית וזקוקים לכמויות של תשומת לב, תמיכה ואישורים מבחוץ כדי לחזק את ההערכה העצמית שלהם. כנראה שלא במקרה הם נמשכים לעתים קרובות לאותו טיפוס "נמנע", מה שהופך את ההתמודדות עם ריחוק רגשי ופחד מנטישה למאתגרים הרבה יותר.
כזו הייתה יערה כשפגשתי אותה בקליניקה. הביטחון והאהבה העצמית שלה היו נמוכים מאוד, למרות אישיותה המרשימה. עוד בתקופת הרווקות שלה הקולות שלחשו "את לא מספיק" היו שם, אבל בנישואים לרועי הם עלו מעל פני השטח והקשו עליהם מאוד. כל מאמציו של רועי להעניק ליערה אהבה לא הספיקו. שוב ושוב היא הייתה אומרת לי- "אני לא באמת מספיק טובה בשבילו. מתישהו יימאס לו ממני והוא ילך". מחשבות כואבות אלו של יערה גרמו לה לעשות לרועי את מה שעושים טיפוסים חרדים רבים – להפעיל לחץ על הצד השני. היא ביקשה ותבעה עוד ועוד אהבה מרועי ופירשה כל יציאה שלו למפגש עם חברים או למשחק כדורסל כסימן לרצון שלו להתרחק ממנה או כחוסר אהבה.
התנהגות זו של יערה, שאופיינית כאמור במצבים כאלה, גורמת פעמים רבות ל"חוק הפיזיקה האנושית", כמו שאני מכנה אותו. אחד מחוקי הפיזיקה הבסיסיים קובע שכאשר מופעל לחץ על עצם מסוים, הוא יגיב בהתנגדות דומה בעוצמתה אל עבר הגורם הלוחץ. כך גם אנחנו בני האדם: כאשר מופעל עלינו לחץ מבן/בת הזוג נגיב פעמים רבות בהתנגדות משלנו אל עבר הצד שהפעיל את הלחץ הרגשי כלפינו. ככל שעוצמת הלחץ תגבר, כך תתעצם גם עוצמת ההתנגדות. כך קרה עם יערה ורועי, ככל שהיא לחצה חזק יותר לקבל ממנו איתותי אהבה, כך הוא לחץ חזרה והתפרץ עליה בכעס או פשוט התרחק. התנהגות זו של רועי חיזקה את אותה מחשבה של יערה שרועי "לא באמת אוהב" והדפוס החרד הלך והעמיק. כך נוצר מעגל פוצע ומכאיב שהשניים התקשו לפרוץ אותו.
ההתנהגויות של הטיפוס החרד שזקוק לקרבה רגשית גדולה ומתמדת משפיעות בצמתים שונים של הקשר- מהבחירה בבן הזוג ועד לתקשורת היומיומית. הדפוס התלותי והחרד נמצא גם בשורש של מריבות זוגיות רבות, כפי שראינו. המריבה נוצרת כתוצאה מצורך נפשי עמוק שלא מסופק אף פעם במלואו ויוצר האשמה של בן הזוג או האשמה עצמית ("לא מגיע לי שיאהבו אותי").
אז מה עושים?
פעמים רבות טיפול הוא תשובה נכונה ועמוקה להתמודדות עם הדפוס החרד, אך גם במסגרת הזוגית ישנן התנהגויות שיכולות לשפר ולמתן אותו:
- כיוון שהחרד חושש מנטישה הוא זקוק לתחושת ביטחון ויציבות כדי להירגע ולצמוח. מילים או מעשים של הצד השני שיבטאו זאת- הן תשובה טובה ומרגיעה עבור האדם עצמו ועבור המערכת הזוגית כולה.
- אנחנו לא אחראים על מערכת היחסים שהייתה לנו בילדות עם הורינו ודפוסי היקשרות הם דבר שקשה מאוד לשנות. לכן חשוב לנסות לא לשפוט את הצורך הרגשי של הטיפוס החרד ולא לתפוס אותו כילדותי או תלותי, גם אם נדמה שהוא כזה. שיפוט וביקורת יקטינו עוד יותר את תחושת הערך העצמי והבטחון שלו ויקשו עליו להתרומם ולצמוח מעל אותו דפוס.
- חשוב שאדם המאופיין כ"טיפוס חרד" יפתח באופן עקבי את האהבה והביטחון העצמיים. ניתן לעשות זאת באמצעות כלים שונים: פיתוח כישרונות גלויים או חבויים, כתיבה תראפויטית, פיתוח מעגלים חברתיים, יציאה ללימודים או שינוי תעסוקתי.
בשורה התחתונה, כולנו מגיעים למערכות יחסים עם "שק" כלשהו על הגב. לעיתים זו הזוגיות הבעייתית של ההורים שלנו, לעיתים אלו זיכרונות כואבים מקשרים קודמים או צרכים רגשיים שלא סופקו. השאלה האמיתית היא מה נעשה עם זה – האם אנחנו ממשיכים לסחוב את השק ולשקוע תחתיו או שנבחר לפתוח אותו ולצמוח?
