פרשת "כי תבוא" פותחת במצוות הביכורים ומייחדת לה לא פחות מאחד עשר פסוקים. ראוי לציין כי אין זו הפעם הראשונה שמצוות הביכורים נידונה במקרא, וניתן למצוא אזכורים שונים למצווה זו גם בפרשות נוספות תחת שמות שונים: "ראשית בכורי אדמתך", "קרבן ראשית" ועוד.
מהשמות הרבים המתארים את המצווה אפשר ללמוד שמצוות הביכורים שייכת לקבוצת מצוות הנקראות "הראשית" – שבהן יש ציווי על הקדשת דברים ראשוניים לה' כגון: תרומה ותרומת מעשר, הפרשת חלה, פדיון בכור בהמה ובכור אדם. ככלל, למצוות "הראשית" ניתן למצוא שני טעמים: הראשון הינו דתי אוניברסלי וגורס שעל האדם להכיר בה' יתברך – "ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם" (ספר החינוך). הטעם השני מגיע מעולם המוסר ונועד להשריש באדם את מידת הנדיבות – "שכולן מידות שבהן יתוקן מצב החברות בין בני אדם" (הרמב"ם, מורה נבוכים).
אין ספק שטעמים אלו הינם חשובים ומהווים אבני יסוד עליהם מושתת היהדות, אך האם הם מהווים את עיקרי טעמה של מצוות הביכורים או שמא, ישנו טעם נוסף העומד מאחורי מצווה זו?
למרות שמצוות הביכורים שייכת למצוות "הראשית", יש לה בנוסף מספר מאפיינים המייחדים אותה. אחד מהם הוא "מקרא ביכורים". כאשר אדם מביא ביכורים לכהן, עליו לקרוא בקול נוסח מדויק המתחיל במילים "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (כו, ה) – מילים המתארות את ההשתלשלות ההיסטורית של עם ישראל. על פניו ובהתאם לטעמי המצווה המוזכרים לעיל, "מקרא הביכורים" היה הגיוני לעסוק בדברי שבח והודיה לה' על הפירות שהבשילו ועל הגשם שניתן בעתו וכן לאפשר לאדם להציג את נדיבות ליבו, אך "מקרא הביכורים" אינו עוסק בהווה כי אם בהיסטוריה של עם ישראל, מימי האבות ועד לירושת הארץ.
מה הקשר בין היסטוריה לבין הבאת ביכורים?
בחינת התוכן ומבנה מקרא הביכורים מגלה שהרקע למקרא הביכורים, מגיע מברית בין הבתרים, שכרת ה' עם אברהם. כלומר, המשמעות של מקרא ביכורים היא הכרה והודיה על כך שה' קיים את בריתו עם אברהם אבינו ונתן לזרעו את הארץ המובטחת. אך האם זוהי מהות מצוות הביכורים – הודיה על ארץ ישראל? אילו מצוות הביכורים הייתה מורכבת רק ממקרא ביכורים, ייתכן שתשובה זו הייתה נענית בחיוב. אך מצוות הביכורים מורכבת גם ממקרא ביכורים וגם מהבאת הביכורים עצמם.
במעשה הבאת הביכורים נוצרת מערכת של יחסי גומלין והדדיות בין ה' לאדם. חיזוק לכך ניתן למצוא לאורך פסוקי המצווה כאשר בכל פעם שמוזכרת הבאתם של עם ישראל אל ארץ ישראל מוזכרת גם "הבאת ביכורים למקדש". בנוסף, בסוף מקרא הביכורים מכריז מביא הביכורים בפני הכהן: "וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה…" (שם, י). במילים אלו, מצביע האדם על פעולת "ההבאה" כפעולה הדדית ואקטיבית המתקיימת בינו ובין הקב"ה, מעין מעגל אינסופי של קבלה ונתינה. כלומר, האדם במצוות הביכורים נדרש לפתח יכולת נתינה, ממקום אמיתי וטהור המשתווה לקבלה.
מעניין לראות שמצוות הביכורים מסתיימת בפסוק המצווה את מביא הביכורים לשמוח בטוב: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ…". סיום זה יכול ונובע מהעובדה שרק כשאדם נותן מעצמו ממקום אמיתי. רק כשהוא פועל למען משהו או מישהו, הוא יוכל להגשים את הציווי המסכם של מצוות הביכורים "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב". אין ספק שהכרה בה', הודיה על הארץ ונדיבות הם ערכים חשובים, אך הם משמשים אמצעי בדרך למטרה הגדולה – היכולת לתת מעצמך ממקום אמיתי, על מנת שתוכל להעריך את הטוב ולשמוח בו.
