"עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו" (משנה, יומא, ח, ז)
כולנו למדנו מגיל צעיר שבימים אלה של סליחות וחשבון נפש, רגע לפני יום הכיפורים, זה הזמן לבקש סליחה ולמחול לכל מי שפגעו בנו או שפגענו בהם, בזדון או בשוגג. אך מהי סליחה אמיתית? ומי האנשים שהכי היינו רוצים שיסלחו לנו או להצליח לסלוח להם? ולמה זה לפעמים כל כך קשה?
"הנושא של הסליחה מורכב ומסובך מאוד", מציינת הרבנית רחל קרן, ראש בית המדרש במדרשת עין הנצי"ב. "בעצם לא יתכן מצב של סליחה על מעשה שכבר נעשה, הרי בקשת הסליחה לא פותרת ולא מוחקת את מה שהיה. החכם באדם אמר בספר קהלת- "מעוות לא יוכל לתקון וחיסרון לא יוכל להימנות". הפירוש הוא- ישנם דברים בעולם שכאשר אדם עושה אותם יהיה לו קשה לתקן אותם. והמשך הפסוק- "חסרון לא יוכל להימנות" – פירושו שיש מצבים בחיי האדם שלא ניתן למנות אותם, כמו, למשל, אדם שהימר בכסף והפסיד דברים בעלי ערך רגשי. הוא לא יוכל להחזיר אותם במשהו חומרי שניתן למנות אותו. לכן אדם צריך לחשוב היטב לפני שהוא פועל".
ד"ר עליזה לביא: "ככל שחולף הזמן אני לומדת לגלות איך דווקא אותם דברים שהכעיסו אותי בעבר, הם אלו שחזקו אותי באמת. אז אימא סליחה שלא הבנתי קודם"
אם יש דברים שקשה למחות עליהם, מה עומד מאחורי רעיון הסליחה?
"הרעיון הגדול בנושא הסליחות הוא שבעצם בקשת הסליחה ניתן לתקן את מה שהיה. בקשת הסליחה מאפשרת מאותו רגע לבנות מערכת יחסים חדשה ולהתעלם ממה שהיה קודם לכן. למרות שזה תהליך קשה כי קשה מאוד לא להישען על מה שהיה. בנוסף, כדי להודות בטעויות ובמעשים השליליים שהאדם עשה, נדרשת הכרה בעובדה שעשינו מעשה רע ואדם זקוק להרבה כוחות נפש כדי להודות בכך".
סליחה, אמא
שבוע לפני יום כיפור, החלטתי לפנות לכמה נשים שאני מעריכה כדי לשמוע מהן- ממי היו רוצות לבקש סליחה ועל מה. התשובות היו מפתיעות ומרגשות ובעיקר הזכירו לי שלמרות יחסי הציבור המוגזמים שיש למילה "סליחה" בזמן הזה בשנה, בעולם ציני כמו שלנו מדובר במושג הטומן בחובו תקווה, הזדמנות לתיקון ופתח לדיאלוג אנושי, עמוק וכנה.
הסופרת וחברת הכנסת לשעבר ד"ר עליזה לביא היא אם לארבעה וסבתא לשבעה נכדים ובכל זאת את הסליחה שלה היא מבקשת להפנות לאישה שהעניקה לה חיים והביאה אותה לאוויר העולם. "זה נשמע אולי תמוה לבקש סליחה מאם שנפטרה לפני שנתיים וחצי, אך ככל שחולף הזמן אני לומדת לגלות איך דווקא אותם דברים שהכעיסו אותי בעבר, הם אלו שחיזקו אותי באמת. אז אימא, סליחה שלא הבנתי קודם".
ד"ר עליזה בלוך: "אני רוצה לבקש סליחה מהתושבים הקשישים בבית שמש שחיים בבניינים שנוטים ליפול ולמרות שהם קיבלו צווי הריסה לא סיפקנו להם פתרונות ראויים"
הרצון לבקש סליחה מהמעגל הקרוב חזר אצל כמה מהנשים שפניתי אליהן. גם חברת הכנסת אורית סטרוק, יו"ר סיעת הציונות הדתית ויו"ר שדולת ארץ ישראל, שיתפה ברצון שלה לבקש סליחה מבני משפחתה: "אני רוצה לבקש סליחה מהמשפחה שלי- מבעלי, מילדיי, נכדיי, חתניי וכלותיי, וגם מאחי ואחותי- על כך שאני לא מספיק פנויה למענם", אומרת סטרוק, אם ל-11 וסבתא לנכדים רבים. "לצערי אני לא תמיד מצליחה להקשיב כמו שהייתי רוצה. אני לא מספיק מלווה, לא מספיק משתתפת ונוטלת חלק, לא מספיק מעניקה תשומת לב ותמיכה. יותר מדי פעמים המשפחה שלי נאלצה לוותר למען הציבור, ולכן מכל אחד ואחת מהם אני מרגישה צורך לבקש סליחה מעומק הלב".
סליחה מהקשישים והנזקקים
בין הנשים השונות איתן שוחחתי היו גם את אלו שבחרו להתבונן על המושג "סליחה" כהזדמנות לחשבון נפש חברתי קולקטיבי כלפי אוכלוסיות שקופות, שלא מספיק התייחסנו לקיומן בשנה שחלפה. ד"ר עליזה בלוך, ראש עיריית בית שמש, נשואה לד"ר אהרון בלוך ואם לארבעה, מכה על חטא נוכח מצבם הקשה של תושבי בית שמש הקשישים: "אני רוצה לבקש סליחה מהתושבים הקשישים בבית שמש שחיים בבניינים שנוטים ליפול ולמרות שהם קיבלו צווי הריסה לא סיפקנו להם פתרונות ראויים.
זה פשוט נורא שאני כנציגת המדינה לא מצאתי להם פתרון. הם ממשיכים לגור בבניינים בני 70 שנה שהיו פעם של עמידר. מדובר בקשישים וניצולי שואה שהם דור שלישי למעברה. אסור לנו לשכוח את החלשים והוותיקים. אנחנו נציגי המדינה חייבים להמשיך לנסות לגייס תקציבים כדי לספק לאוכלוסיות המוחלשות האלה איכות חיים".
רחלי מושקוביץ: "זה היה שיר על המורה והוא היה נורא. משפיל ומלא בבוז. התהפכה לי הבטן, ולא העזתי לומר כלום. הסתכלתי על המורה, היא רק נשכה את השפה וחייכה חיוך מאולץ"
שוש שילה, פעילה ציבורית אהודה מאוד בהתיישבות, אם לארבעה וסבתא לנכדים- מבקשת גם היא סליחה מאלו שלא השכלנו לשמוע את קול זעקתם ולהושיט להם יד לעזרה: "אני שוש שילה לא הייתי מספיק קשובה ולא פעלתי מספיק לטובת היהודים בלוד וברמלה, שהתמודדו עם בעיות קשות". שילה, שהתסכול ניכר בקולה, מבקשת להוסיף גם סליחה מיוחדת לתלמידי ישיבת חומש: "לא הייתי מספיק קשובה לסבלם. לא פעלנו מספיק לחיזוק הישיבה. אנשים בעם ישראל סבלו גם פיסית וגם מעוולות משפטיות ואני חוץ מלכתוב בפייסבוק נגד העוולות שהיו מנת חלקם, לא עזרתי. לא באתי לבית המשפט לעודד אותם. זה חשבון נפש גדול מצדי לקראת ראש השנה".
סליחה ששתקתי
"ממי הייתי רוצה לבקש סליחה? מהמורה שלי ביסודי", קובעת נמרצות רחלי מושקוביץ, כלת פרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום התיאטרון, במאית ומחזאית, מנכ"לית תיאטרון "לחישה". רחלי, שמתגוררת עם בעלה אורן ושבעת ילדיהם במעלה אפרים שבבקעת הירדן, מספרת שעד היום היחס של כיתתה לאחת המורות שהיו להן ביסודי עדיין מציק לה: "באותה שנה שיבצו לנו מורה חדשה, שאיך לומר בעדינות? היא לא באה בטוב לקבוצת המלכות של הכיתה… השנה שהתחילה בחריקות המשיכה עם צרימות בולטות וזה הפך להיות מאוד רווח לצחוק על המורה מאחורי הגב, להתלונן עליה, ובכלל, הכיתה התמלאה באווירת נאחס-איזה-באסה-עם-המורה-הזאת. וזה לא שהייתה איתה בעיה אמתית. היא הייתה נחמדה וניסתה לצחוק ולדבר איתנו בגובה העיניים, מה שרק יצר זלזול כלפיה מצד חבורת ילדות שמתחילות להתבגר ומרגישות על גג העולם. ככה נראתה השנה הזו, כמו מגדל פיזה- מה שמתחיל עקום, יתפתח להיות עקום עוד יותר.
"לאורך השנה היו בנות נועזות שלא החמיצו אף הזדמנות לעקוץ אותה- על המראה שלה, על הניסיון להחזיק את המושכות, על כל דבר שרק היה אפשר. התכווצתי בתוכי, אבל לא העזתי לומר מילה. השיא היה במסיבת הסיום הכיתתית עם חלוקת התעודות, היום האחרון של השנה. הזזנו שולחנות, ישבנו בצורת ח', באוויר היה כבר ריח של חופש גדול, ויאללה מסיבה. כמה בנות הכינו שיר וריקוד לאירוע. זה היה שיר על המורה והוא היה נורא. משפיל ומלא בבוז. התהפכה לי הבטן, ולא העזתי לומר כלום. הסתכלתי על המורה, היא רק נשכה את השפה וחייכה חיוך מאולץ.
"השנה הסתיימה והחליפו לנו מורה. אני לא זוכרת אם היא המשיכה בבית הספר או עזבה, אבל בתוכי יש עדיין ילדה קטנה שהייתה רוצה לעמוד על כיסא ולצעוק על החברות שלה שיפסיקו את הלבנת הפנים הזו. להעז לומר משהו. לפוצץ את הבלון, ואת המסיבה, ואת הריקוד עם השיר המבזה הזה. בתוכי ילדה שלא העיזה לומר כלום. סליחה ממך המורה".
סליחה שלא הספקתי
כששאלתי את עפרה לקס, עיתונאית ומרצה, ממי היא הייתה רוצה לבקש סליחה היא שטחה בפניי את המטרות והדברים שרצתה לעשות בשנה החולפת והחמיצה או לא הספיק: "סליחה מהספר שמחכה להיכתב אבל נאלץ להמתין. סליחה מהנושאים הבוערים שהגיעו אל הלב שלי השנה, אבל לא הגיעו דרכי לעיתון או לטלוויזיה או לרדיו. סליחה מראש מכל מה שיהיה מאוד חשוב ודחוף ומרגש, אבל יחכה עוד שנה".
דניאלה וייס, יושבת ראש תנועת "נחלה להתיישבות", פחות טרודה בדברים שלא הספיקה והמקומות שקלקלה ויותר עסוקה בשאלה- 'איך לעשות טוב ולתקן?'. "אני נערכת ליום כיפור עם מחשבות על איך ומה לעשות טוב. הראש שלי תמיד מלא במחשבות איך לעשות טוב".
זה אומר שאין לך ממי לבקש סליחה ?
"את זה אני לא אמרתי, אבל מרגע שאני קמה בבוקר ועד שאני מתעלפת מרוב עייפות בלילה על המיטה בקריאת שמע, אני רק חושבת איך לתרום להתיישבות במדינת ישראל. אני קמה כל בוקר ועושה מעשים טובים בתקווה שהקדוש ברוך הוא ינחה אותי".
