בראש השנה השתתפתי במעמד מיוחד של קבלות. עשרות אנשים עלו אחד אחרי השני ואמרו איזו קבלה טובה ומעשית הם מקבלים על עצמם לשנה החדשה. הרבה אנשים קיבלו על עצמם להיות יותר בקשר עם ההורים שלהם, והשאלה שעברה בשקט בין כל הנוכחים היא למה הקשר עם ההורים כל כך מורכב? עבורנו האמהות, השאלה הזאת מקבלת משמעות גדולה יותר, כי היא מחביאה את הפחד שגם לילדים שלנו יהיה קשה איתנו. והאמת היא שאכן גם לילדים שלנו יהיה קשה איתנו, כי החוקיות של העולם היא שהקשר בין הורים וילדים מלא כאבים. ההורים שלנו – בדיוק כמונו – התכוונו לעשות הכי טוב עבורנו (אני לא מדברת על מקרים פתולוגיים שאליהם יש יחס אחר) ובלי כוונה עשו זאת גם בדרכים פוגעות.
הדרך שלנו ליצור עולם טוב יותר, להפוך את עצמנו לאנשים טובים יותר עוברת דרך המקומות הכואבים והפצועים שלנו. לא סתם כל אדם עובר דרך כעס וביקורת על ההורים שלו. ימימה אביטל אמרה "הורינו באים לתיקוננו ואנחנו באים לתיקונם" ואמנם הרעיון הזה משתקף בכל מערכת יחסים אבל במערכת יחסים של הורים וילדים זה הכי חזק ומוחשי. כשמסתכלים על הכאבים האלו כעל הזדמנות לתיקון זה נותן סיבתיות ותקווה. באיזשהו מקום ההורים שלך עשו את התפקיד שלהם – לרצות להיטיב ועל הדרך לפגוע. כל פגיעה שקרתה הגיעה מהכוונה לגדל אותך. אם תבחרי בכך.
השלב של בחירה בתיקון הוא הכי חשוב. זו ההסכמה שלנו לצאת מעמדת הקורבן ולהבין שכל מהלך חיינו קורה בהשגחה פרטית כדי שנגדל ממנו, והאפשרות לגדול ולצמוח ממנו היא עלינו בלבד. אף אחד לא יכול לעשות את עבודת התיקון בשבילנו – גם לא ההורים שפגעו. כשאנחנו עסוקות בהאשמה ובציפייה שמישהו אחר ייקח אחריות וירפא את פצעינו אנחנו עדיין ילדות קטנות. ילדה מרגישה חסרת אונים (ובמובנים רבים היא אכן כזאת) והציפייה שלה שייקחו עליה חסות ויפתרו לה את כל הקשיים תואמת את מצבה. אישה בוגרת יודעת שיש לה כוח ליצור את הטוב בחייה בלי תלות בהתנהגות של האחר. היא גם יודעת שאי אפשר לשנות את העבר אבל את ההווה והעתיד אפשר בהחלט.
לפעמים הורים מבוגרים מבינים את הטעויות שעשו ומבקשים סליחה מילדיהם, ולמרבה הפלא לא תמיד הילדים מסוגלים לסלוח. המחשבה שרק אם ההורים ייקחו אחריות על מה שעשו נוכל לסלוח להם, מעכבת אותנו מליצור תיקון וריפוי. לעומת זאת, כשאישה מוצאת בתוכה מקום לסליחה, היא לא זקוקה לבקשת הסליחה של ההורים. התפקיד של סליחה הוא לצאת מהעמדה הקורבנית והילדותית ולרפא את כאבי העבר. מתוך ההסכמה לסלוח ולרפא מתגלות עוצמות חדשות שיבואו לידי ביטוי גם באמהות שלך.
למצוא מקום לסליחה מתחיל בהבנה שכל מה שקורה לי בא לגדל ולפתח אותי, ממשיך בבחירה לשחרר את מה שהיה ולקחת אחריות על ההווה והעתיד שלי ואז לעשות את התיקון. כדי לרפא את כאבי הילדות ולתקן תצטרכי לשאול את עצמך – מה השיעורים שאני לומדת בזכות הטעויות של ההורים שלי? מה אני מגלה על עצמי דרך הרגשת הבדידות, חוסר האונים, הבושה או כל כאב אחר? השאלות האלו לא מנסות לטשטש את הפגיעות שאת מרגישה אלא משתמשות בה כחומר גלם איכותי להתפתחות שלך. כשתסכימי לעבור דרך הרגשות הכואבים ולגלות את הגדילה שהם מאפשרים לך תרגישי שההורים שלך הם צינור עבור ההתפתחות שלך, וממילא אין מקום להאשים או לכעוס.
לתהליך הזה יש עוד כוח משמעותי שנוגע בהורות שלך. כל כאב שאנחנו מנסות להתעלם ממנו עובר מאיתנו לילדים שלנו. כל דבר שנמצא בחושך הופך לגדול יותר, עובר מדור לדור וקשה לרפא אותו. השלב בו את לוקחת אחריות ובוחרת לסלוח מתחיל מהאומץ להוציא את הכאבים לאור, להבין מה קורה לך ולתקשר עם סיפור חייך בבגרות. גם כשהילדים שלך כועסים ומאשימים אותך את יכולה לאפשר לקול שלהם להישמע בלי להתגונן, ואז הכאב שהם זועקים יוכל לקבל את התיקון שלו כבר כשהם ילדים.
