בשירת האזינו, קיים קסם שלא ניתן להתעלם ממנו. המהות, התוכן והשפה המרכיבים את השירה, יוצרים ניגודיות ועומק הסוחפים את לב המאזין ודורשים ממנו התבוננות פנימית והקשבה עמוקה. לא בכדי, פרצה שירה זו את גבולות הטקסט המקראי ונטמעה באלפי יצירות לאורך השנים. מפרשים רבים דנו בשירה ומטרתה והגיעו למסקנות שונות. חלקם, ראו בה מעין התראה לחוטאים שיבואו על עונשם במידה והם לא ישנו את דרכם. הסתכלות זו אינה מתיישבת עם דברים המופיעים בפרשה הקודמת- פרשת וילך- שבה מעידים הקב"ה ומשה כי בני ישראל עתידים לחטוא. על פי דבריהם, זהו חלק מטבעו של העם וכפי שחטאו בימיו של משה, כך גם יחטאו לאחר לכתו של המנהיג מן העולם (ראה לא, כ, כז, כט).
פרשנים אחרים ראו בשירה עדות נצחית על קיומה של ברית בין הקב"ה לעמו, ברית שלא תופר לעולם. לדעתם, העובדה שתגיע פורענות בעקבות חטאיהם של בני ישראל איננה מפרה את הברית. נהפוך הוא, בסוף הפורענות ניתנת הבטחה לגאולה שתבוא בעקבות זיכרון העם את דברי התורה.
הרב יואל בן נון חולק על פרשנות זאת וגורס כי בשירת האזינו, בשונה מפרשיות הקללות, אין מדובר על חזרה בתשובה שבעקבותיה תבוא הגאולה, כי אם על ישועת בני ישראל על ידי הקב"ה. ישועה שאינה תלויה בתשובה. שיבת בני ישראל לארצם לא תקרה בעקבות מעשה שיעשה מצידם, אלא למען שמו הגדול של האל.
בעוד שלדעת המפרשים השירה משרתת מטרות שונות, ניתן לציין אלמנט אחד המופיע לאורך השירה כולה שמחבר את מטרת כתיבתה, הבנתה ותוכנה. אלמנט זה, הינו הצורך "בתהליך" הנשזר בכל אחד מהשלבים השונים:
על כתיבת שירת האזינו, מצווה משה בפרשת וילך: "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, יט). כתיבת השירה דורשת מאמץ רב, וכרוכה בתהליך ארוך שאינו מסתיים עם סיום כתיבתה, אלא נמשך בלימודם של בני ישראל את מילות ותוכן השירה עצמה. רק לאחר הבנת התוכן, יכולות מילות השירה להפוך להיות שגורות בפי העם. אומנם, צורת השירה מקלה על יכולת העם לזכור אותה, אך הוא מצווה גם לעבור תהליך של למידה כדי להבין את דקדוקיה ולשנן את פרטיה.
תוכן השירה מרמז על התהליך עצמו. לאחר הגעתם של בני ישראל אל הארץ המובטחת וקבלת השפע, תתקיים נבואת החטא ובני ישראל יעבדו אלוקים אחרים. בעקבות חטאם יענשו ולאחר העונש, יתרחש תהליך של חזרה ושיבה אל מקומם הטבעי. האירועים המוזכרים בשירה לא יתרחשו מיד אלא יבנו לאט, מתוך תהליך שלילי שלאחריו יגיע התהליך החיובי.
מעניין לראות כיצד צורת הביטוי של השירה והמבנה שלה, מאפשר במספר מילים מועטות ליצור תהליכים משמעותיים ולהשפיע על האדם הקורא את השירה לשנות את מצבו.
את התהליכים המתרחשים בשירה מסכמת פרשה קצרה המתחילה במילים: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים…" (שם, מז). באמירה זו, מבהיר משה לעם שמילות השירה מהוות תהליך שעליהם לעבור. דברי השירה הינם חלק אינטגרלי מה-DNA של העם, והוא תלוי בהם כמו אדם התלוי על חבל הנמצא על פי תהום.
בעת פרידתו, מנסה משה להעביר לבני ישראל מסר חשוב שאינו מתרכז רק במה שעתיד לקרות להם אלא גם באופן בו הדברים יקרו. בהדרגתיות ובתהליך ארוך יתאפשר לעם להבין את מקומו ואולי, בדרכים יצירתיות,י להטיב את המציאות שבה הוא נמצא.
