כתבות באינטרנט על טיפולי הצערה ויופי יש מכאן ועד אפריקה או במקרה הזה נכון יותר לומר- עד הוליווד. טקסטים על משבר גיל הארבעים, שינוי הזהות שהוא מביא, שינויים במערכות יחסים, תחושת ריקנות שמובילה ודוחפת אותנו, בעיקר נשים, אבל גם גברים "למלא חללים" תרתי משמע- בקולגן, בוטוקס וחומצה הילארונית. אז למה בכלל לייחד כתבה בנושא לציבור הדתי לאומי?
למרות שיותר ויותר נשים דתיות מחליטות להזריק בוטוקס ולעשות ניתוחים להרמת העפעפיים ומתיחה של העור, הנושא עדיין נחשב סוג של טאבו במגזר הדתי. לאף אחת לא ברור לגמרי אם טיפולי יופי פולשניים סותרים ערכים ותפיסות אמוניות, ואולי בכלל מדובר בהתערבות גסה בבריאה שהגבילה את זמנו של האדם בעולם וגזרה עלינו להזדקן.
האם הדת היא "פרו-אייג'ינג" או "אנטי-אייג'ינג"?
ד"ר ליאורה הולנדר מומחית בכירורגיה פלסטית ואסתטית מספרת שכולן, כולל כולן, מבקרות אצלה בקליניקה. "כולם נפגשים בסלון ההמתנה בקליניקה, כל שכבות האוכלוסייה, הדעות והמגזרים", היא אומרת. "בעבר רק שכבה מסוימת הייתה פונה לטיפולים, היום כולם באותה סירה ולכולם מכנה משותף- הרצון להראות ולהרגיש טוב עם עצמם. אני תמיד צוחקת שמהסלון הזה יצא שלום…".
ובכל זאת, יוצא לך לפגוש התלבטות או התנגדות שבאה ממקום דתי?
"לא. עברנו את שלב ההתלבטויות, הציבור הדתי לאומי עבר דרך ושינוי גדול, הוא נהיה צרכן. בעבר עשו טיפולים שמרניים, היום נשים וגם גברים דתיים עושים הכל. יש מיומנות גבוהה, הניתוחים ממוקדים, ההחלמה מהירה, התוצאות טבעיות. בעבר זה גם היה יותר בסתר, היום חברות מדברות ביניהן הרבה. יש דיון ושיח הרבה יותר פתוח".
יש משהו שונה בבקשות של נשים בציבור הדתי לאומי?
"כן, הן יגידו לי- 'תעשי יותר טבעי, לא מורגש, עדין'. עדיין חלק מהנשים מסתירות את זה שהן עושות כי מרגישות לא בנוח שכאילו התערבו בטבע. בעיניי, אנחנו כבר מזמן הרבה מאוד מתערבים בטבע, וזה לא שונה מהורדת שערות, צביעת שיער, איפור, תיקוני שיניים וכו'. כל הדברים האלה לגיטימיים לגמרי בעידן שלנו. היום הזרקה היא יותר אינוסנטית (פעולה בטוחה) מלייזר אפילו. דווקא בעולם החרדי יותר שמרניים, הציבור הדתי לאומי יותר חזק בניתוחים, מגיעים עם א-סימטריה בחזה, בעיה באף, דברים שאפשר לתקן. מגיעים גם גברים דתיים, להם יש פרופיל יותר מובהק, הם עובדים הרבה פעמים בהיי טק, שם התחושה היא שהעולם שייך לצעירים. גברים רוצים להרגיש בחברה, מעודכנים, דומים לשאר העובדים הצעירים בחברה. הגברים הדתיים אגב הם אלה שעדיין הכי מסתתרים בסלון שלי, לא מרגישים בנוח. מגיעות המון נשים של רבנים מובילים שתישארי עם פה פעור אם תשמעי את שמן. באות נשים מקרית ארבע, בית אל, מהתנחלויות. תתפלאי, זה לא רק עסקת חבילה של כל הסטייל, אפשר להזריק חומצה הילארונית ולנעול סנדלי שורש, זה לא סותר ומאד מטעה.
ד"ר ליאורה הולנדר: "הגברים הדתיים הם אלה שעדיין הכי מסתתרים בסלון שלי, לא מרגישים בנוח. מגיעות המון נשים של רבנים מובילים שתישארי עם פה פעור אם תשמעי את שמן"
"מגיעות חברות כנסת מהציבור הדתי לאומי, אנשים שמצטלמים הרבה ורוצים להראות טוב, צעירים, נכונים. בכלל, אנשים היום כל הזמן מצטלמים, מעלים תמונות לרשתות. מי שמעלה את עצמו הרבה רוצה להיות יותר פוטוגני. נוצרת יותר קנאה וחוסר שביעות רצון כללית. גם הזום דחף לחיק הטיפולים אנשים שלא היו מוצאים את עצמם שם. אנשים שהעבירו הרבה הרצאות בקורונה. הקורונה היתה קטליזטור. אני יותר מדברת על דברים אובייקטיבים, שאנשים נולדו עם משהו שמפריע להם וניתן לתקן".
היית אומרת שבנות רווקות מגיעות כחלק מהמאמץ למצוא זוגיות?
"אני כן יכולה להגיד שיש המון סיפורים על חתונות. בנות שעשו טיפול והתחתנו אחר כך".
איך את מסבירה את הקשר?
"אני רואה שיושב על מישהי תסביך שמונע ממנה לצאת לדייטים, להכיר, להתמסר. טיפול ואפילו ניתוח יכולים לפתור לבחורה את תחושת התסביך והנחיתות, נגיד אף או חזה. אחרי הטיפול היא מתחילה להכיר בחורים בצורה פתוחה יותר".
כולם שואפים להראות טוב
ד"ר הולנדר מספרת לי על בחורה מחסידות גדולה ונחשבת שהגיעה לגיל שידוכים ולא רצתה "להיפגש" כי הייתה לה פימה מתחת לסנטר שגרמה לה לתסביך עמוק. בניתוח הסירה ד"ר הולנדר את הפימה ושלחה את הבחורה הביתה עם צוואר ברבורי. כעבור כמה חודשים ההזמנה לחתונה הגיעה. "מצד שני, וזה חשוב לומר", מדגישה ד"ר הולנדר, "יש תסביכי גוף שלא קשורים אליי. מגיעה אישה, יפיפייה, נראית ממש דוגמנית, היא לא צריכה לעשות שום כלום, אבל היא לא מרוצה מאיך שהיא נראית. אני אומרת לה שהיא צריכה לטפל בתסביך שלה אבל לא אצלי. אולי אצל פסיכולוג".
מהכיוון ההפוך- יצא לך לגשת למישהי, להציע לה טיפול?
"לא. זה צריך לבוא מהבן אדם עצמו. אפילו נשים שבאות אליי עם בקשה למשהו אחד, אני לא אעיר על משהו אחר ואציף להן תסביך. באת בשביל בוטוקס במצח, אני לא אעיר ולא אעורר משהו אחר שאני רואה ואז את תלכי הביתה עם תסביך שלא היה לך וכל פעם שתסתכלי בראי תראי אותו. לפעמים מציק לאנשים משהו שהוא בראש שלהם ולא במציאות ואני מפרקת את זה איתם ושולחת אותם הביתה. אני שמה את הדברים על פסים אובייקטיביים, הרבה נשים נוטות לשפוט את עצמן בחומרה, לראות דברים שלא קיימים. אז אני עוזרת להן לפוגג כשזה לא מוצדק, ולעזור כשמוצדק".
את חושבת שיש בציבור הדתי יותר הסכמה לזקנה, שפחות מקדשים את הגוף ואת הצעירות?
"לא, אין הסכמה להיות זקנה. כולם שואפים להיות יפים ולהראות טוב. אבל אנשים מפוכחים היום. לא תגיע אליי אישה בת 70 שרוצה להראות בת 20. אנשים מבקשים משהו עדין שדומה לעצמם כפי שהם מכירים את עצמם. יש אנשים שמרגישים שמה שהם רואים במראה לא מייצג אותם, הם מרגישים צעירים, חיוניים בגוף ונפש, יש רצון שהזהות שלהם תמשיך.
"את יודעת, אומרים 'אישה יפה מתה פעמיים', פעם אחת כשהיופי 'הולך לה' פעם אחת כשמתה. נשים יפות הרבה יותר קשה להן להתבגר, הן מרגישות אובדן הרבה יותר גדול. נשים עם עיניים יפות למשל, עושות ניתוח עפעפיים בערך עשור לפני השאר. כי העיניים היו תכשיט שלהן. היופי הוא חלק מהזהות של אישה יפה ואובדן שלו זה כמו נגן שאיבד יכולת להשתמש באצבעות שלו. זו בגרות להבין שמשהו נגמר וזה החיים, ולצד זה אפשר לדאוג להתבגר יפה. בכלל, אנחנו מדברות על התבגרות ועל זקנה במסגרת הכתבה הזאת רק על הצד החיצוני של זה, אבל זה רק צד אחד. כל התהליך הוא תהליך אכזרי ומתדרדר".
יש ביהדות מקום לקישוט נשים
אל הרבנית נעמי שפירא, מרצה במדרשה לנשים בבר אילן וראש מרכז 'אבקשך', אני פונה מתוך הנחה שרבניות ונשות רבנים כמוה, יטענו כנגד טיפולי יופי וידגלו ב"שקר החן והבל היופי". ואכן הרבנית שפירא פותחת בפסוק הזה, אבל השיחה מצליחה להפתיע אותי ומזכירה לי לא להניח הנחות יסוד סטריאוטיפיות.
הרבנית נעמי שפירא: "צריך לשים לב איפה אנחנו נעזרות בטכנולוגיה, כמו שהמדע והרפואה עזרו להארכת תוחלת החיים, ואיפה אנחנו כבר הופכות לפלסטיק מעושה"
"שקר החן", אומרת הרבנית שפירא, "כשזה לא בא עם יראת ה'- זה שקר, אבל כשהחן והיופי באים עם יראת ה' זה מבורך. בעולם היהודי יש הרבה הרבה מקום לקישוט של נשים. במשכן, בדברי חז"ל ובעוד מקומות- יש הרבה מקורות שמשבחים את היופי, נותנים לו מקום, מבינים את החשיבות שלו. יש תיאורים במדרשים על כך שאימהותינו היו מאוד יפות ומטופחות. חוה מבהיקה ביופייה מסוף העולם, שרה שנקראה יסכה 'שהכל סוכין ביופייה' ועוד. יופי מקבל מקום של כבוד, אבל הוא יכול להיות מקום לא טוב. לכן כל ענייני הצניעות זה בדיוק מה שהם עושים- לוקחים את היופי ומכוונים אותו, מכבדים אותו, מייעדים אותו".
אני מבינה את הערך וההדגשה של היופי במקורות, אבל האם טיפולי יופי אינטנסיביים כמו הזרקות בוטוקס הם חלק מהסל?
"במשפחה היהודית קדושת האינטימיות בין האיש לאישה היא דבר מאוד מרכזי. חלק משמעותי בין איש לאשה הוא גופני ולהתעלם מהצרכים האלה זה להפסיד משהו עצום. האינטימיות בעצמה קוראת להשקעה, התחדשות, שינוי ובעיקר תחושה של בטחון עצמי מצד האישה שזה דבר מאד משמעותי. במסגרת ההתחדשות- חלק מתחושת היופי שלי היא משהו שאני יכולה להעניק אותו לבן זוגי, אבל זה נושא מורכב וצריך לגשת אליו בעדינות. לעבוד מתוך מודל יופי חיצוני, מתוך חוויה של חוסר אמון בעצמי, בכוחות שה' ברא בי, זה דבר הרסני. בסופו של דבר זה כמו לשתות מים מלוחים. זה אף פעם לא מרווה, זה תהליך שלא נגמר. לכן הפתרון לשאלת הערך והיופי הוא פנימי, אבל בהחלט יש אפשרות להשתמש ביכולות חיצוניות להעצים אותו.
"בוודאי שאישה מאוד שעירה או בעלת מום בגוף או מגבלה שמאוד מציקה לה שמרגישה שאם היא תעשה ניתוח היא תרגיש נוכחת יותר ויפה יותר- זה מצוין. יחד עם זאת, אם כל הזמן הערך העצמי תלוי בהתערבויות חיצוניות שיכולות גם להיות הרסניות, אז זו לא דרך נכונה לגוף, לנפש, לאינטראקציה הזוגית. חיים אינטימיים מאושרים לא תלויים כל כך במראה אובייקטיבי. זו טעות לחשוב כך".
וטיפולים שלא קשורים לאסתטיקה אלא למרדף אחרי הצעירות? האם זה סותר את הערכים היהודים?
"זה שייך למודל היופי. לכל שלב יש יופי ואנרגיות משלו, ולכן במקום לנסות להתעלם, לדחוק את הגיל, צריך להכיר את האנרגיות והיופי של השלב הבוגר יותר. אני לא שוללת או אומרת שאם אישה יכולה להיטיב עם המראה שלה ועם התחושה שלה- זה אסור. יש בזה אפילו טוב (אם זה לא מסכן חיים). השאלה המרכזית שצריך לשאול היא- מה המניע? האם אני באה ממקום שמיטיב איתי או שהערך שלי תלוי בכך? זו שאלת המבחן. האם הערך נמצא והטיפול הוא על גביו או לא?".
מה בעינייך מקומה של תנועת הפרו-אייג'ינג?
"צריך לבדוק שזו אידיאולוגיה שיש בה צד אידיאליסטי וחיובי. לא להתחבא מאחורי מוזנחות וביטול של התנועה הטבעית של האישה להתייפות ולהיות בתנועת קיצון לא טובה. גם לא צריך לעשות אידיאולוגיה מהזדקנות. אפשר להגיד שעמדת הפרו-אייג'ינג אומרת שהמרדף אחרי הצעירות הוא מתוך ריצוי חברתי. כולנו קצת מרצים וזה לפעמים טוב, אבל אם מרגישים שנהיים מרצים מדי כדאי לדבר עם אדם קרוב אליי שאין לו נקודה של ריצוי והוא ומאמין בי ומכיר אותי ויעזור לי להחזיר אותי לעצמי".
הבנתי שבציבור הדתי לאומי הרבה מאוד נשים, גם נשות רבנים, עושות טיפולים כאלה אבל מבקשות שלא יראו. למה? זה סוד? זאת בושה?
"אני חושבת שיש בבקשת ההסתרה תפיסה שאני רוצה להיטיב עם עצמי אבל לא רוצה להשתייך לתרבות הזאת מבחינה חיצונית. לא רוצה להכריז על עצמי- אני חלק מהתרבות החיצונית הזאת".
הערך "והדרת פני זקן" יוצא מתוך נקודת הנחה שיש פנים לזקנה והן אפילו הדורות, אז מה פתאום להילחם בפנים?
"צריך להכיר בזה שהגוף מתכלה, זה הבסיס. נכון, להזדקן זה לא הכי אסתטי, אבל צריך לחייך חיוך גדול ולהאמין שיש הרבה צורות של יופי, אז למה להגביל? ואם אפשר לשפר זה לא דבר רע בכלל. לקבל את עצמך זה דבר נפלא, אבל אין סיבה לאסור את מה שיכול להרים אותך. מצד שני, חלק מהסיפור הוא שאנחנו משתבחות. פעם היינו צעירות ויפות, היום אנחנו גם יפות. אולי עוד יהיה טרנד הפוך, כמו שהיה פעם טרנד להסתיר הריון, ללבוש שמלות גדולות, והיום זה טרנדי להבליט את ההריון. צריך לשים לב איפה אנחנו נעזרות בטכנולוגיה, כמו שהמדע והרפואה עזרו להארכת תוחלת החיים, ואיפה אנחנו כבר הופכות לפלסטיק מעושה שהשורש שלו רדיפה אחרי חלל".
תרבות שסולדת מזקנה
עינת לב היא גינקוסופית (מלווה נשים במעברי חיים- מקבלת הוסת ועד שיבה). היא עוסקת בבריאות נשים הוליסטית, מיניות, פוריות, יילודה ודימוי עצמי- כבר שנים ארוכות. למרות זאת הנושא של טיפולי יופי זר לה מאוד. "אני לא מבינה כלום מטיפולי יופי", היא אומרת בתחילת השיחה בישירות ובפשטות. "אני רק מרגישה שזה מאוד אמריקאי ולא יהודי. זו תרבות שסולדת ממוות, מזקנה. אנחנו כחברה סולדים משינויים. אנחנו רק אומרים שאוהבים שינויים והפתעות, אבל התרבות שלנו המציאה מזגן, גלולה, פירות לא עונתיים. יצרנו התפתחויות שגורמות לנו להרגיש אותו דבר כל הזמן כדי שלא נהיה חשופים לשינויים. יצרנו עיר ללא הפסקה, תרבות שמעריכה וורקוהוליזם. העולם המערבי לא סובל פאסיביות, מנוחה, תאי שומן, וסת, כל מה שאנחנו כתרבות מנסים להעלים".
כרגע בעולם המערבי שלנו מודלי היופי הן צעירות ומתוחות.
"זה מהפחד מלהסתכל במראה ולראות חלקים שלנו משתנים. הגוף שלנו הוא המוזיאון שלנו, היו לי שש הריונות וארבעה ילדים זו המורשת שלי והיא חתומה לי בגוף ואני רוצה ללכת איתה, וכשאני בתרבות שמפחדת מהמוות- אני מפחדת מהסמן שלה שהוא הגיל, אני מנוונת אותו. כל ההזרקות הן בשביל שלא יראו את הגיל, ממתי הגיל הוא בושה?".
ממתי באמת הגיל הוא בושה?
"לא יודעת. גדלתי בבית ששואלים 'בת כמה את?' ורק כשיצאתי לעולם הבנתי שלא שואלים נשים בנות כמה הן. אני חושבת במושגים של אחריות חברתית- אני מייצרת עבור הבנות והבנים 'מודלינג' של בושה, של חלקים ממני שצריך להסתיר, אז אני אנפח שפתיים, אצבע שיער. אני חוששת שהמסלול משם למחלות נפש הוא מהיר".
עינת לב: "הגוף שלנו הוא המוזיאון שלנו. היו לי שש הריונות וארבעה ילדים. זו המורשת שלי, היא חתומה לי בגוף ואני רוצה ללכת איתה. כשאני בתרבות שמפחדת מהמוות- אני מפחדת מהסמן שלה שהוא הגיל. ממתי הגיל הוא בושה?"
למה?
כי מתפתחת תחושת 'או מיי גאד, רק שלא יראו עליי', ואז גם חלקים מסוימים בנפש אני רוצה להסתיר. אני יושבת פה בקליניקה שלי מוקפת בתמונות של זקנות. אני מחפשת את זה כי נשים כשהן במודעות יש להן הרבה מה לקבל מזקנות השבט. יש מחקר שמספר על תקופה ששיעור הדיכאון אצל נשים צעירות בזימבבואה היה גבוה ושם אין פסיכיאטרים אבל יש סבתות, אז הושיבו את הזקנות בגינות ציבוריות שידברו עם נשים צעירות. אחרי תקופה כזאת של שיחות ספונטניות משותפות שיעור הדכאון פחת.
"דווקא התפיסה היהודית מכבדת מאד את הזקנה. אנחנו אומרים 'והדרת פני זקן', 'מפני שיבה תקום'. אני לא מכירה אף מקור יהודי שיוצא נגד זקנה. היהדות לא אומרת 'העולם שייך לצעירים'. להיפך, הזקן הוא החכם, הוא המנהיג. אני מאמינה ש'מה שלא מדובר, מתנהג'. כלומר, מה שנדבר עליו לא יהיה חייב 'להתנהג'. אז אולי במקום להזריק בוטוקס נדבר על הפחד, נשמע ונפגוש זקנים, נלמד מהם. הייתי עכשיו בלונדון- נשים וגברים לא צובעים את השיער, נשים לבושות אלגנטי. זה כל כך יפה בעיניי תרבותית. הרגשתי איך התאים בגוף שלי קיבלו זריקת נורמליות".
