כשהייתי ילדה הלכתי פעם לקחת משהו מהשכנים וגיליתי מחזה חדש ומוזר – ההורים יושבים בסלון ועושים שיעורי בית עם כל הילדים. בבית שלי היו שואלים אותי אם יש שיעורי בית ובדרך כלל הייתי עונה שאין או שעשיתי בכיתה (לפעמים זה גם היה נכון) ובזה נגמר העניין. כשהילדים שלי התחילו ללכת לבית ספר עמדתי נבוכה מאד מול הנושא. לא ידעתי האם וכמה אני אמורה לשבת איתם על שיעורי בית, וגם לא רציתי לחזור להתעסק עם המטלה ששנאתי בילדותי. חשבתי שלא חמקתי מהכנת שיעורי בית כל חיי כדי לעשות אותם בסוף עם ילדיי, ומצד שני היה לי חשוב שהילדים שלי ילמדו ויעמדו במשימות בית הספר.
שיעורי בית ובית ספר בכלל מעוררים אצל הורים רגשות מעורבים. בשנים האחרונות היו מאבקים ציבוריים נגד שיעורי הבית ובעד רענון שיטות הלמידה. כשהעולם משתנה במהירות והכישורים הנדרשים משתנים- ראוי מאד לחדש את שיטות הלמידה, אבל בסופו של דבר רוב בתי הספר ממשיכים לנקוט בשיטות המסורתיות ושיעורי בית הם חלק מהן. גם אם את ממש לא מזדהה עם הרעיון, הילדים שלך מתמודדים איתו, ולכן חשוב מאד שתהיי איתם בהתמודדות הזאת. אבל מה הכוונה להיות איתם? האם זה אומר שאת צריכה לעשות איתם שיעורי בית או לבלוש אחריהם?
העיקרון החשוב ביותר הוא שבני אדם וילדים במיוחד משגשגים כשהם לא מרגישים לבד. אם את חומקת מנושא שיעורי הבית, לא שואלת ולא מתעניינת קחי בחשבון שהילדים שלך נמצאים שם לבד. אולי על פני השטח נראה שהם מסתדרים, אבל בתוכם נוצרת חוויית בדידות. כדי להצליח להיות איתם מול שיעורי הבית בלי להתערבב עם האג'נדות או הזיכרונות הקשים שלך, תצטרכי קודם כל לבדוק עם עצמך בסקרנות וכבוד למה את מפחדת משיעורי בית. זיכרונות מבית הספר מנהלים אותנו בלי שנדע בהרבה תחומי חיים כמו- יחס לסמכות, מקום חברתי, חוויית הצלחה ועוד. כשהילדים שלנו חווים את אותן חוויות זו הזדמנות גם עבורנו לרפא את הזיכרונות האלו. כשתצליחי לגעת בשיעורי הבית גם הילדים שלך ירגישו שהם לא לבד וגם הילדה הכואבת בתוכך תרגיש זאת.
להיות עם הילד לא אומר שאת צריכה להיות אחראית על שיעורי הבית שלו. זה גם לא אומר שאת צריכה לבלוש אחריו, אבל זה כן אומר להביע התעניינות, להראות שזה חשוב לך בשבילו, גם אם עצם עשיית שיעורי הבית לא חשובה לך. ילד שלא עושה שיעורי בית מפסיד בבית הספר. בדרך כלל הוא לא מפסיד ידע אלא תחושת שייכות ומסוגלות, ולפעמים גם הרגלי למידה ויכולת התמודדות. אלו דברים חשובים עבורו, ולכן יש חשיבות לעשיית שיעורי בית. האחריות על עשיית שיעורי הבית היא של הילד, האחריות על כך שלא ירגיש לבד שם היא שלך. את לא צריכה לעשות איתו אם הוא יודע לעשות לבד, אבל בדרך כלל ילדים יצטרכו בהתחלה שיתנו להם עזרה לפני שמפילים עליהם את האחריות. כדי שילד יקח אחריות צריך לוודא שהוא יודע מה לעשות.
אם את כן מרגישה ששיעורי הבית באחריותך ושאת נאבקת בילדים על זה, עצרי לבדוק מה גורם לך לקחת את האחריות הזאת. אולי זה מה שאת מכירה מילדותך ואולי הבטחת לעצמך כילדה שאת תעזרי לילדים שם. אם את מתאמצת – את כנראה לא במקום. המאמץ בשיעורי הבית הוא של התלמידים, את רק צריכה לעזור להם להחזיק אותו. להתעניין, לתמוך ולהציע עזרה. גם אם הילד בוחר לא לעשות שיעורי בית הוא יתמודד עם ההשלכות מול המורים, ואת תהיי שם איתו בהתמודדות הזאת. את מסע החיים של ילדינו לא נוכל לקחת מהם, רק להבטיח להם שנהיה איתך בכל התמודדות – בין אם זו התמודדות עם מטלה לימודית או עם עונש כשלא ביצעו את המטלה.
