למרות שנושאים כמו הבטחון המדיני וההתיישבות בוערים בנפשה של חברת הכנסת הטרייה לימור סון-הר מלך (43), יש נושא אחד שבוער בה יותר- הילדים שלה, וישנם עשרה ("הבכור בן 20 וחצי והכי קטנה בת שנה וארבעה חודשים"). "אחד הימים הקשים בחיי יהיה היום בו אדע שאני לא יכולה שוב להרות וללדת ילדים", היא אומרת כבר בראשית השיחה. הר מלך, האישה היחידה ברשימת 'עוצמה יהודית' של איתמר בן גביר, עלתה לכותרות לראשונה לפני כמעט 20 שנה, אחרי פיגוע קשה בו איבדה את בעלה- שלום (שולי) הר מלך ונפצעה קשה בעצמה. היא הייתה אז בחודש השביעי להריון. הבן הבכור שהיה אז בן שנה וחודשיים נשאר בבית הוריו של שולי בכוכב השחר. שלוש שעות לאחר הפיגוע היא ילדה בלידת חרום מוקדמת את בתה. כעבור שנתיים ספגה "מכה" נוספת כשחוותה פינוי כואב מהיישוב חומש שהיא ובעלה היו ממייסדיו.
כמו עוף החול, סון-הר מלך קמה מתוך האובדן הכפול והטראומה הכואבת שחוותה והחליטה להתחיל מחדש. שנה לאחר הפינוי מחומש היא נישאה ליהודה סון, עובד סוציאלי רווק מקדומים ולשניים נולדו שמונה ילדים משותפים. בבוקר ההשבעה לכנסת יהודה התלווה אליה בהתרגשות גדולה, אך גם שולי היה שותף למעמד. זמן קצר לפני ההשבעה, היא הלכה לאנדרטה לזכרו כדי לחלוק איתו את ההתרגשות לקראת ההשבעה. כשחזרה לרכב שמעה על הפיגוע הקטלני שארע סמוך לאריאל. פיגוע במהלכו מחבל אכזרי בן 18 מהכפר חארס רצח שלושה ישראלים.
"פתאום ראיתי מחבלים מתקרבים אלי בשיירה עם מקלות בידיים. לא ידעתי מה לעשות. דיברתי עם הקדוש ברוך הוא ואמרתי – 'בורא עולם או שאתה עוזר לי או שזה הסוף'"
בתקופה האחרונה פיגוע רודף פיגוע וכל אחד מהם מזכיר לה את הפיגוע הנורא ההוא בו איבדה את בעלה האהוב ואבי שני ילדיה הגדולים. זה קרה ביום שישי, א' אלול תשס"ג. "נסענו לחגוג מסיבת הפתעה ליום ההולדת של אחות של שולי. את התינוק בן השנה וחודשיים השארנו אצל ההורים של שולי בכוכב השחר", היא נזכרת בגרון חנוק. "פתאום שולי ראה חמישה מחבלים, אני לא הבחנתי בהם. הוא צעק לי –'לימורי, תתכופפי!' ורכן מעליי. ממש עטף אותי. הכדור שהרג אותו יצא מהראש שלו ופגע בפנים שלי, הרכב שלנו המשיך לנסוע בלי נהג והתהפך לתוך תעלה מתחת לכפר הערבי העויין אל מועייר, ממנו יצאו המחבלים. שלושה מחמשת המחבלים היו חמושים בקלצ'ניקוב. מי שערך אחרי הפיגוע בדיקה בליסטית לרכב שלנו היה המום מהעובדה שאני נשארתי בחיים. הרכב היה מרוסס לגמרי. הם ירו בנו מטווח אפס. אני הייתי בחודש השביעי להריון. נגעתי בשולי, הוא לא הגיב למגעים שלי ולא לדיבורים שלי. שכבתי פצועה, כואבת ומדממת, עם יד שהייתה תלויה כמו חתיכת בשר, ופנים פצועות. זחלתי מתוך הרכב בתעלה, יצאתי לכביש. הסתובבתי כמו סהרורית בין הרכב לכביש, חסרת אונים. פתאום ראיתי מחבלים מתקרבים אלי בשיירה עם מקלות בידיים. לא ידעתי מה לעשות. דיברתי עם הקדוש ברוך הוא ואמרתי – 'בורא עולם או שאתה עוזר לי או שזה הסוף', ופתאום מגיע מולי רכב עם לוחית זיהוי צהובה, אני מסמנת לו לעצור. מתוך הרכב יצאו שני אנשים, אחד רופא והשני חייל עם נשק ביד שאיים על המחבלים שברחו.
"חשוב מאוד להכניס שינויים במערכת המשפט כדי שמחבלים ותומכי טרור יגורשו והכי חשוב עונש מוות למחבלים"
באמבולנס בדרך לבית החולים התחילו לטפל בשולי וקבעו שאין מה לעשות. הוא מת במקום. הם לקחו אותי להדסה עין כרם. שם יילדו אותי בניתוח קיסרי-חירום. את התינוקת ששקלה 900 גרם, הטיסו לבית חולים הדסה הר הצופים, שם הייתה מחלקת פגים שהתאימה למצב הקשה של התינוקת. אותי הכניסו לניתוח ביד ובפנים. במוצאי שבת הגעתי להלוויה של שולי בכיסא גלגלים עם אמבולנס ורופא צמוד".
מה הייתה הפגיעה אצלך?
"אחרי הניתוחים ביד ובפנים הרופאים הודיעו לי שהיד תהיה מוגבלת ב -90 אחוז. תאמיני לי, הקדוש ברוך הוא, הוא הרופא האמיתי. היום היד שלי עושה כמעט הכול והכי חשוב- אני שוב יכולה להחליף חיתולים לתינוקות שלי", היא צוחקת. היום נותרו צלקות למזכרת על פניה ועל היד שחזרה כמעט לתפקוד מלא- "היום אני שוב מנגנת בפסנתר, בגיטרה ובחליל ממש כמו לפני הפיגוע".
עונש מוות למחבלים
לאחרונה קיבלה בהתרגשות את ההודעה שהיא תכהן בכנסת כיו"ר הוועדה לתמלוגי הגז ברוטציה. היא רואה בתפקידה כחברת כנסת שליחות: "כחברת כנסת אני מתכננת לפעול בתחומים שקשורים לקיום שלנו בארץ הזאת. קודם כל צריך לבטל את חוק ההתנתקות ולעגן את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל". עוד היא מדגישה: "חשוב מאד להכניס שינויים במערכת המשפט כדי שמחבלים ותומכי טרור יגורשו והכי חשוב עונש מוות למחבלים. זה חוק מוסרי שאין כמוהו". היא מסבירה- "די להבין את זה לאור העובדה שהמחבלים שרצחו את שולי רצחו אחר כך אמא לשמונה ילדים. שנתיים אחרי הפיגוע המחריד שלנו, הם נשפטו לשבעה מאסרי עולם. כעבור שנתיים רב המרצחים שעמד בראש חוליית המרצחים שוחרר בעסקת שליט. וכעבור מספר שנים רב הוא רצח את מלאכי רוזנפלד הי"ד".
היום היא מתגוררת עם בעלה יהודה ועשרת ילדיהם בשבי שומרון ונהנית להסביר "בחרנו לגור בבית הזה בשבי שומרון כי מהחלון אני רואה את הבית שלי בחומש, ממנו גורשנו שנתיים אחרי ששולי נרצח. אנחנו אוהבים את חומש ונחזור לשם".
את השיקום המוצלח שלה מהפיגוע שחוותה היא מייחסת להוריה. "יש לי הורים מופלאים. אחרי הפיגוע גרתי אצלם. מאחר והיד שלי לא תפקדה, אמא טיפלה בילדים, החליפה חיתולים האכילה ובאותו זמן טיפלה גם בי. אימא שלי בכל לילה חיכתה שאני אירדם ורק אז היא הלכה לישון כדי שלא אשאר לבד עם הכאב".
את כיום דתיה אבל גדלת בבית לא דתי ולא ימני בדעותיו. מתי חל אצלך השינוי?
"נכון, נולדתי בירושלים וגדלתי בבית לא דתי ולא ימני, אבל הוא היה בית מאוד ציוני. המשפחה בה נולדתי והתחנכתי לא הייתה משפחה ברוכת ילדם. למדתי בבית ספר 'תלפיות'. כשהייתי בכיתה ד' התייצבתי בפני הורי ואמרתי שאני רוצה ללמוד בבית ספר דתי. ההורים שלי בהתחלה לא נטו לקבל את ההחלטה שלי. בכל זאת ילדה בכיתה ד'… 'מה פתאום, הם שאלו?'. הם ניסו לדון איתי על הנושא. ואני, ילדה שתמיד ידעתי שיש אלוקים, הסברתי שאני רוצה חינוך דתי. בסופו של דבר הם קיבלו את בקשתי. התחלתי ללמוד בממלכתי דתי בשכונת רמות, בהמשך באולפנת צביה בירושלים. בשרות הלאומי הייתי קומונרית בבני עקיבא בחשמונאים. בהמשך למדתי שנה במדרשה בשבות רחל שליד כפר תפוח. זה היה המפגש הראשון שלי עם הבעיות הקשות בהתיישבות. משם עברתי ללמוד הוראה חינוך וייעוץ במכללת אורות. בגיל 20 פגשתי את שולי, שהיה אז תלמיד ישיבת הסדר בן 21" .
איך את מצליחה להתמודד עם פעילות ציבורית כל כך ענפה לצד טיפוח משפחה לתפארת וגידול עשרה ילדים?
"הילדים שלי רגילים. בשנים האחרונות עבדתי במשרה מלאה והייתי הרבה מחוץ לבית. עבדתי כמטפלת רגשית, לימדתי קבוצות, הרציתי במדרשות. ובכל זאת, אני מקפידה ללוות את הילדים שלי לגנים ולבית הספר, לחבק ולנשק כל אחד מהם. חשוב לי להכין להם בבוקר אוכל לבית הספר. אני מקפידה להיות איתם בחגיגות במוסדות הלימוד. אני מקווה להמשיך עם ההרגלים האלו גם היום כשאני חברת כנסת. בו זמנית אני מקווה שאהיה חברת כנסת פעילה משפיעה ותורמת לעם ישראל".
בתור מישהי שהצליחה להשתקם ממצב טראומתי וכואב, מה חשוב לך להגיד לאנשים שנפגעו בפיגועים האחרונים?
"לא לשתוק. לדבר, לספר מה היה, והעיקר – גם ברגעים הקשים ביותר לא לאבד תקווה ולא לאבד את האמונה שהעולם הולך למקום טוב יותר. הרוצחים הנתעבים של שולי הי"ד רצו שלא ניסע, שלא נחיה פה, שלא נביא לעולם עוד ילדים. כל ילד שלי הוא ניצחון. כל ילד שלי הוא הוכחה שעם ישראל חי. נצח ישראל לא ישקר".
