אחד המצבים השכיחים במערכות יחסים הוא שישנן סוגיות מסוימות שחוזרות על עצמן, ולמרות כוונות טובות ואינספור ניסיונות לשפר את המצב- השינוי המיוחל לא מגיע. בדרך כלל אנחנו רואות בבן הזוג את האשם הבלעדי למצב. הרי שוחחנו אתו, הסברנו לו באריכות כמה הצורך הזה משמעותי עבורו, שיתפנו שוב ושוב בתסכולים ובכאב – ובכל זאת התחושה היא שזה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. מצב מתסכל זה למעשה כרוך גם בפעולות שלנו. כשאנחנו פונות לבן הזוג ממקום ביקורתי, למשל, יכולת ההקשבה שלו עלולה להיחסם. במקום להקשיב הוא עסוק בלהתגונן. במצב זה הוא עלול להטיח ביקורת בחזרה או להתכנס לתוך עצמו ולאטום את האוזניים.
מודעות לגורמים שעלולים "לכבות" את הצד השני והיכרות עם התנהגויות שמקדמות הקשבה- יכולות להוביל לשינוי משמעותי בתקשורת הזוגית. אלו דברים שכדאי לשים לב אליהם:
- צורת הפנייה: בקשה והצעה לשיחה יתפרשו אחרת לחלוטין מקביעה ומדרישה ("הערב אנחנו מדברים על מה שקורה"). לעתים משהו בוער בנו ונוצרת תחושה של דחיפות גדולה לטפל בבעיה. בפועל, כשאת "מנחיתה" עליו שיחה בזמן שלא מתאים לו, התוצאה היא שהוא לא פנוי להקשיב. אל תדלגי על הרגשות שלך, אבל בדקי איתו מתי זמן נח ומתאים עבורו לשיחה.
- מיקום: מקום רועש או מרחב שקיימים בו גירויים נוספים עשויים להשפיע ולהסיט את תשומת הלב של בן הזוג. גם שיחה במיטה יכולה לגרום לו להיות עייף יותר ומרוכז פחות. אחרי שקבעתם שיחה תחשבי על מיקום שיגרום לשניכם להרגיש בנוח ושיאפשר לכם להתרכז במטרה לשמה התכנסתם.
- הגדרת נושא השיחה: עבור גברים רבים, הכותרת "אנחנו צריכים לדבר", מיד גורמת להם להרגיש שהם עשו משהו לא בסדר. כתוצאה מכך הם דרוכים ומתקשים להישאר נוכחים ומעורבים בשיחה. כאשר אני מגדירה את נושא השיחה עבור בן הזוג ("חשוב לי שנדבר על חלוקת התפקידים בבית"), אני נותנת לו את האפשרות והזכות להגיע לשיחה אחרי שהקדיש זמן ומחשבה לנושא.
- עמדה: אחת הטעויות הנפוצות והלא מודעות שמתרחשות בשיחות זוגיות, היא שבלי לשים לב אנחנו נכנסות לעמדת "האמא", בעוד בן הזוג נכנס לעמדת "הילד הננזף". מצב זה יוצר חוסר איזון בשיחה ולא מעודד תקשורת בוגרת בין שניים הפועלים יחד על מנת לפתור בעיה או לכבד צורך רגשי. עמדה נכונה ומיטיבה היא נגזרת של כמה גורמים:
- שפת גוף: שפת הגוף צריכה לשדר פתיחות, איזון ושותפות, לכן חשוב לשים לב לעמידה ולתנועות הגוף. לדוגמא: אם אני עומדת ובן זוגי יושב, הגוף שלי מקרין החוצה עמדה אימהית ושיפוטית, בעוד הוא יושב על "כסא הנאשם".
- טונציה: הרמת קול, חקיינות או צחוק מלגלג מקטינים מיד את בן הזוג. כשהוא מרגיש שאת לא מכבדת אותו, הסיכוי שיקשיב וישתף פעולה שואף לאפס.
- חזרתיות: פעמים רבות אנחנו נוטות לחזור פעם אחר פעם על אותם הדברים. צורך זה מובן וטבעי, אך הוא עלול לגרום לצד השני להרגיש שמקטינים אותו ("אני לא ילד, הבנתי כבר בפעם הראשונה שאמרת את זה"). אין זה תפקידך לחנך את בן הזוג וזה גם לא ביכולתך לשנות אותו. חשוב שתשתפי ברגשות ובתחושות שלך, אבל השתמשי בגוף ראשון ("אני"). את המילה "את/ה" תוציאו מהלקסיקון בזמן השיחה ביניכם ותסכימו מראש שכל אחד מדבר אך ורק על הרגשות שלו.
לעתים קרובות בן הזוג "מפעיל" אותנו בנקודות רגישות הקשורות למקומות שנפגענו בעבר. לפני שאנחנו רצות לשתף אותו חשוב שנבין עם עצמנו מאיפה הכאב נובע וניתן לו מקום בתוכנו, מתוך הבנה וידיעה שלא תמיד נוכל לקבל מענה לפצעי הילדות שלנו מבחוץ.
אחד מחוקרי הזוגיות המובילים בעולם, ג'ון גוטמן, גילה במחקריו כי 70% מהקונפליקטים הזוגיים הם בלתי פתירים. קבלת הקונפליקטים כחלק מהקשר הזוגי תעזור לנו פחות להתפרק מהקשיים. יחד עם זאת, למרות שלא הכל ייפתר, עדיין חשוב לתת מקום לכל שינוי קטן שבן הזוג עושה. כשהוא מרגיש שרואים אותו ושהוא מוערך- יהיה לו יותר רצון ומוטיבציה להקשיב ולתת מענה במקומות בהם את עדיין מרגישה חסרה. והכי חשוב- זכרו שקונפליקטים, אך לא פחות מכך- התגובות שלנו- הם מנוע והזדמנות לצמיחה.
