אפרת נחמה (41) היא אמנית גוף ומילה: משוררת אך גם כוריאוגרפית ורקדנית כאשר שני המרחבים האמנותיים האלו דרים אצלה בכפיפה אחת. במופע שלה, שיעלה היום (שלישי, 27.12) במוזיאון ישראל, היא נעה בהתאם למקצב ולרגש הטמונים בטקסטים שכתבה בספרה האחרון "הילד. הילדה" (הוצאת פרדס, 2022). המופע מתייחס לשני קולות: קולה של אם המקוננת על העובר המת ברחמה אך מהללת את בחירתו בעולם 'האין' המוחלט. ומנגד, קולה של ילדה קטנה, הבוחרת בקיום, אך מגששת במציאות חיים אלימה ומאיימת. 'האין המוחלט' ו'היש הפגום' נעים בדואט- הן בנפשה של נחמה והן בחלל המוזיאלי. גם הספר עליו מבוסס המופע מחולק לשני חלקים, שמודפסים בכיוונים מנוגדים: צד אחד של הספר הוא הצד של הילד אשר מספר סיפור מעורפל על עובר שבוחר לא לבוא לעולם. הצד השני של הספר הוא הצד של הילדה, אשר מספרת על בחירה בחיים למרות קשיים בלתי אפשריים.
למה בחרת לחלק את הספר כך?
"בשירה, בדומה לריקוד, יש התייחסות למרחב ולזמן. ריקוד הוא דבר שקורה ונעלם, מה שנשאר הוא הרושם, ואני חושבת שהשירה מאד דומה לו בזה. מה שנשאר אצל הקורא בסוף השיר זו התחושה. הוא יכול לא לזכור אף מילה מהטקסט, אבל הוא יזכור את המקצב והתנועה. מאוד רציתי להנכיח את התנועה בספר הזה- בין בחירה בקיום לבין בחירה בחידלון, ריקוד יומיומי שכולנו רוקדים, במודע או שלא במודע. הספר מתחלק לשניים: הסיפור האישי שלי, ילדה שחוותה פגיעות מיניות ועדיין בחרה לחיות, והסיפור של תינוק שבחר לא לבוא לעולם שהוא גם סיפור שלי. אותו ילד שלא בא לעולם בחר באין, בחר בלא-להיות. רציתי שהספר יהיה גם ריקוד, ולא רק שיר. שהוא יהלך בעוד חללים.
"בהריון הראשון היה לי שיח פנימי מאוד קשה על התהליך בו הסכמתי להביא חיים. הרגשתי שאני נכנעת לעולם, למה שמצופה ממני אחרי שבע שנות נישואים. והילד באמת לא בא לעולם בסוף. כשזה קרה, הייתי בערבוב של עצב וגם הקלה"
"היתה לי ביקורת עצמית: מה, אני אגיש עכשיו ספר בשני חלקים הפוכים? פחדתי שזה ייפול להיות גימיק. אבל יש פה עניין אמיתי. הרגשתי שהספר שלט בזה. התוכן אמר: יש פה שני כיוונים שמנוגדים אחד לשני, וצועדים זה אל זה. ניגודיות שהופכת לשלמות".
את בתך את יחידתך: יומן של נערה משנות ה-60 שממוען אל אנה פרנק
אלא בי: חנן בן־ארי מכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת מהבית של ההורים
הספר כולל 40 שירים כנגד 40 שבועות של ההיריון. "החלק של הילד נכתב לפני עשר שנים, כשהייתי בהריון ראשון. באותה תקופה היה לי שיח פנימי מאוד קשה עם התהליך בו הסכמתי להביא חיים. הרגשתי שאני נכנעת לעולם, למה שמצופה ממני אחרי שבע שנות נישואים. והילד באמת לא בא לעולם בסוף. כשזה קרה, הייתי בערבוב של עצב וגם הקלה.
"לעומת החלק של הילד שנכתב בנשימה אחת, החלק של הילדה הוא לקט של שירים שחלקם נכתבו ברצף וחלקם מתקופות שונות, אפילו מהילדות המוקדמת. ישבתי בוקר אחד והחלטתי שאני רוצה לכתוב על הילדה שהייתי, בתגובה לילד. שיתקיים דיאלוג בין השירים. מאוחר יותר עשיתי עבודת עריכה ובחרתי איך להניח את הפרקים אחד מול השני. כך עלה הרעיון לעשות אותם מנוגדים- פרק כנגד פרק. הספר מדבר על יצר ויצירה. יצירה של ילד, ויצר מיני שהוא גם פוגע. היצר לחיות והיצר לא לחיות".
המילים בספר מחוללות גם הן, באופן בו הן מונחות על גבי הדפים. "במהלך העריכה הבנתי שאני צריכה אצל הילד "להפיל" את השירים, כוראוגרפיה של התרסקות, של חללים. אצל הילדה השירים יותר צפופים ומלאים במלל".
איזה שיר מתוך הספר את אוהבת במיוחד?
"בחלק של הילד, שיר מספר 11 עומד ריק לחלוטין. אני אוהבת את הרִיק הזה".
טקס של היטהרות, מחילה ופרידה
הפרשנות התנועתית של נחמה לטקסט שכתבה תתבצע כפרפורמנס-מחול בחלל של התערוכה המדוברת "הים הבוער", של האמנית סיגלית לנדאו. התערוכה אשר מוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל מסכמת שני עשורים של יצירה של לנדאו בים המלח. דרך יצירותיה הכוללות שמלות ואובייקטים שונים שהוטבעו בים המלח לצד עבודות וידאו ותצלומים, לנדאו נוגעת ביחסים בין מוות לחיים, פצע למרפא והרס לתקווה. נחמה מרגישה שמצע המלח בתערוכה של לנדאו מתכתב באופן ישיר עם יצירתה שלה שכן אל המלח נקשרים יסודות המנוגדים זה לזה, בדומה למופע שלה: כאב וחידלון אל מול שיפור והשבחה. בתרבות המצרית המלח משמש ליצירת חיים ובתרבות החיתית הוא מסמל עקרות. המלח נקשר גם למים התחתונים (הים) אשר על פי המדרש שואפים להתאחד עם המים העליונים (השמיים). זהו הגעגוע הבלתי פוסק של היש לשוב אל מקורו – האין.
במופע את מתייחסת אל המלח בעבודות של סיגלית לנדאו?
"אני בניתי איזשהו טקס שיתכתב עם התערוכה, עם המלח. חלק מהתרבויות מתייחסות אליו כאל מחיה וחלק מאמינות שהוא ממית, הוא סמל לעקרות וגם סמל לפוריות. אני מתכננת להשרות בגדי תינוקות במלח, לכבס אותם, ותוך כדי גם לכבס את העור והגוף. המחול יקיים שיח עם הילד שאיננו ועם הילדה שישנה. זה יהיה טקס של היטהרות, מחילה ופרידה".
נחמה היא ירושלמית ואם לארבעה, הקטנות שלה הן תאומות בנות שנה. בבית בו ילדיה גדלים הנוכחות של הגוף הפיזי היא בעלת ערך ומשמעות, בשונה מהבית בו היא עצמה גדלה. "גדלתי בבית שבו לא הייתה לי אפשרות לבטא את עצמי דרך הגוף. בילדות, בכל פעם שהייתי רוצה לבטא את עצמי, הייתי כותבת שירים. השירה הייתה איזשהו מזור לגוף. תמיד רציתי לרקוד, אבל זה לא הסתדר עם הבית הדתי בו גדלתי. את ה'פלייה' הראשון שלי עשיתי בגיל 20, במכללת אורות. אז האהבה לריקוד התפרצה".
"העולם משדר לך שאם את רוצה להיות טובה באמת, את צריכה להתמקד במשהו אחד. אבל הבנתי עם השנים שהשילוב בין השירה למחול מאוד מאפשר"
נחמה מתארת את הריקוד כמרחב מרפא, שמאפשר עיבוד של דברים נסתרים. "הריקוד הוא הדבר שקורה ברווחים שבין המילים, הוא העיסוק באי הידיעה". עם סיום לימודיה היא החלה ליצור עבודות מחול עצמאיות. "לא היו לי קשרים או רקע של מחול, אז סללתי את הדרך לבד, עם הרבה תושייה והרבה עשיה, עוד פרויקט ועוד הגשה, כך לאט לאט התקדמתי".
במקביל למחול נחמה המשיכה גם בכתיבה. "פעם חברה בסטודיו שאלה אותי- 'מה הקשר בין השירה למחול אצלך? כשאת כותבת- את לא רוקדת. זה בא אחד על חשבון השני?'. לא ידעתי מה להגיד לה. בתחילת הדרך חששתי מהרב-תחומיות. העולם משדר לך שאם את רוצה להיות טובה באמת, את צריכה להתמקד במשהו אחד. אבל הבנתי עם השנים שהשילוב בין השירה למחול מאד מאפשר. בהתחלה שילבתי בעבודות המחול שלי שירי משוררים, כמו יונה וולך או דוד אבידן, ואחר כך קיבלתי את האומץ ליצור עבודות מחול עם טקסטים שלי".
במופע של נחמה המילים נמהלות בתנועה גם באמצעים ווקאליים, דרך הקראתן, אך הן גם משמשות כתפאורה ולפעמים אפילו כתלבושת. "בעיניי מעניין מאד לעבוד גם עם הנייר, לא רק עם המילים, לכן אני הולכת לפעמים לבתי דפוס לבדוק אם יש להם עודפים מעניינים. פעם נתקלתי במסע חיפוש כזה בגלילי ענק של דפים ממסכת יבמות שהיו מיועדים לגניזה. לקחתי אותם הביתה, זה עמד אצלי בסלון איזה שבועיים, ויום אחד פשוט עשיתי מזה חצאית למופע 'מותרת' שהעליתי בגלריה עזריאלי. הרגשתי שהריקוד משחרר את הטקסט, שהמחול מהווה סוג של פרשנות או מדרש עיון על הטקסט.
"בקהלת כתוב: 'וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה'. מה שעדיין לא קיים, יותר טוב מהחי והמת. יש כאן שימוש במילה עדן, כמו גן עדן. המקום הזה של האי-קיום. טרם קיום. אני שואפת להגיע למקום הזה ביצירה שלי, אני מחפשת אותו וכמהה אליו".
