אני מחשיבה את עצמי כפטפטנית לא קטנה. יש לי המון מה לומר, אבל הראש שלי לא תמיד מצליח להסתנכרן עם המחשבות. זה מתסכל, אבל יותר גרוע, זה עלול להחמיר את חוסר ההבנה שממילא קורית אצלי יותר מדי פעמים.
כשאני מדברת קשה לי באמת לחשוב יותר מדי על מה שיוצא לי מהפה, אז הכל נשכח אצלי בקלות. כובד המשקל והמשמעות של המילים לא באמת משנה, כי כבר ממזמן ויתרתי על הרעיון שאוכל לעשות את זה כמו שצריך.
אני לא יכולה לבטוח במילים שלי לבד שיוכלו להעביר את המסר באופן הכי גולמי שיש. כשאני נמצאת בשיחה עם אנשים אחרים אני יודעת שמשהו בתקשורת אצלי פשוט לא מסתדר. זה כמו לנסות לצייר עם עיפרון על זכוכית. לא משנה כמה תשקיע בפרטים העופרת לא תצליח להשאיר חותם על הזכוכית. ואם אתה מנסה חזק מדי, היא תישבר.
בעבר הייתי מנסה לתקן את אי ההבנה שיצרתי דרך אותו מנגנון שיצר אותה. כלומר, להמשיך לדבר ולנסות לשכנע. לרוב התוצאה הייתה מריבה בלתי הפיכה אשר מותירה צלקות ואפשר היה להימנע ממנה בקלות אם רק הייתי משחררת. אבל לא יכולתי. זה קרה לי עם ההורים שלי אינספור פעמים, עם חברים שלי, עם אחים שלי. הם בטח כבר סלחו לי על הכל עכשיו, הבעיה היא שאני לא מצליחה לסלוח לעצמי.
לכן, אני מוצאת נחמה בכתיבה, דרך התקשורת האהובה עליי. למרות שהיא עלולה להיות יותר מסוכנת, המילים אינן נשארות רק בזיכרון כמו בדיבור, הן לא נזרקות לחלל ואז נעלמות. הן נצחיות. לכן אני צריכה להיזהר פי עשר כשאני כותבת משהו לעולם לראות.
אך למרות זאת, אני עדיין מעדיפה את זה, כשאני כותבת אני מרגישה שאני פשוט עושה ויזואליזציה למחשבות שלי, אני יכולה לראות אותן מולי באופן הכי ברור. והקטע הכי טוב, אני לא צריכה לחשוש מתגובה מיידית שעלולה לקרות, כמו זריקת הערה או אפילו הבעת פנים.
זה אני מול עצמי בכאן ועכשיו, כשאני מסיימת לכתוב את מה שיש לי לכתוב ואני נותנת לעיניים אחרות לקרוא את מה שניסיתי להביע, פתאום הכל נהיה יותר פשוט.
ואנשים מבינים למה אני מתכוונת, ואין מריבה שפורצת כי הכל ברור.
"אה, עכשיו הכל מובן, למה לא פשוט אמרת?"
כי אני לא יכולה, לכן כתבתי את זה.
