בשבוע שעבר הופץ ברשתות החברתיות סרטון בו רואים סרן במיל' בשם יהונתן אילון מותקף על ידי אישה באוטובוס ציבורי רק בשל חזותו החרדית. הסרטון זכה לאלפי תגובות ושיתופים, חלקם של אנשים אשר דיווחו על חוויות דומות. התופעה הזו של גברים ונשים אשר מותקפים ברחוב רק בשל חזותם הדתית לא קיבלה שם, פנים או צורה מוגדרת עד כה, אך משהו בפניו הפגועות של אילון סימן קו אדום שנחצה.
הסיפור הזה כמו גם סיפורים אחרים החזיר אותנו לימים הקשים לפני ואחרי רצח רבין- כשהשסע בין המגזרים השונים במדינתנו הלך והעמיק. כמעט במקביל לאותו סרטון ויראלי של אילון, העיתונאית סיוון רהב מאיר העלתה פוסט בפייסבוק שהציף אף הוא את הנושא. היא סיפרה שלא ציפתה לשטף העדויות שהגיעו אליה מנשים אשר הותקפו במרחב הציבורי רק בשל זהותן הדתית. עשרות עדויות, כך היא מספרת, של נערות ונשים אשר מעולם לא דמיינו מצב בו יצטרכו לחשוש להתלבש ולפעול על פי דרכן ואמונתן.
הסיפורים שיוצאים החוצה בשבוע האחרון צצים כפטריות אחרי הגשם. שוחחנו עם כמה נשים אשר הסכימו לשתף בחשש, בעלבון ובדאגה בעקבות אותן הערות שספגו ברחוב. יחד עם זאת, כמעט כולן מיהרו להבהיר שהן אינן מרגישות קורבנות ואין בליבן כעס, אלא רק כאב ותקווה לימים מפויסים יותר.
בשם הפלורליזם והליברליזם
הילה בוסקילה, מהישוב שוקדה שבעוטף עזה, רגילה לחיבור טוב ומכבד בין המגזרים השונים. היא נזהרת מהכללות לגבי הציבור החילוני ומסרבת לקבל את הטענה שההטרדות ההולכות וגוברות במרחב הציבורי נובעות מקושי לקבל את השונה. לצד זאת, השפלה שעברה בתיאטרון אליו מנויה בתקופה האחרונה אינה מרפה ממנה והיא החליטה להתראיין מתוך הבנה שיש בכל זאת דברים שחייבים להאמר בקול בהיר וצלול.
"התלבטתי אם לספר את הסיפור הזה, אבל בסוף הבנתי שהדברים חייבים להיאמר", היא פותחת, "וחשוב לי להגיד שאין פה מצב של שנאה או הסתה, אני מוקפת באנשים מהציבור החילוני- מטופלים, קולגות ומשפחה, ואני לא מאמינה שזו תופעה נרחבת. אבל יש כמה אנשים שמרשים לעצמם לחצות גבולות וזה חמור.
"אני מנויה להצגות בתיאטרון במועצה שלנו, ומגיעה להצגות מדי חודש. לפני כשלושה חודשים הגעתי עם חברה להצגה וניגשתי בטבעיות לשבת במקום הקבוע שלי. שורה מאחוריי ישבו נשים מבוגרות כנראה מקיבוץ סמוך. עוד לפני שבכלל הספקתי לשבת, אחת מהן התחילה לצעוק עליי- 'תעיפי את המגדל שיש לך על הראש'. אני עוד עומדת, אפילו לא הספקתי להסתיר לה. היא פשוט החליטה שזה מה שיקרה והוציאה עליי את הזעם שלה. ניסיתי להתמודד עם הסיטואציה באופן שקול. הסברתי לה שלא קוראים לזה 'מגדל' אלא כיסוי ראש, והיא יכולה לבקש בצורה יפה. איפשהו בתוכי הבנתי את החשש שלה, והייתי עושה כמובן מאמצים אם השיח היה אחר. אבל התשובה שלי דרבנה אותה יותר והיא התחילה להשתלח בי".
מה זה אומר?
"היא איימה שהיא לא תיתן לי לראות את ההצגה, והיא גם תדאג שאעוף מהאולם. 400 איש ישבו שם ואף אחד לא דיבר. היה אדם שהתערב מהקהל, אבל לטובתה. הוא אמר לי: 'תעיפי את הבד הזה מהראש שלך, מי אמר שזה מה שאלוהים רוצה?'. אני שם, מנסה בכל זאת לשבת כמה נמוך שאני יכולה, ובינתיים חוטפת מסכת של משפטים מעליבים ומשפילים. כך עד שהאחראי במקום העביר אותם לכיסאות אחרים".
מה הרגשת באותם רגעים? פחדת?
"זו הייתה חוויה מטלטלת. מדובר במגרש הביתי שלי, אני שם כל הזמן ומעולם לא העירו לי. חודש לאחר מכן לא הצלחתי להגיע להצגה. חששתי להיתקל באותם אנשים שוב. כמות כזו של שנאה זה דבר שנחרט. לא פחדתי, אבל אם הייתי במקום לא מוכר, זה היה מצב אחר. הן קיללו, צרחו ונגעו בי פיזית. שום ניסיון שלי להנמיך את הכיסוי ראש לא עזר, הם רצו שאני אעיף אותו לגמרי. במקום של תרבות במדינת ישראל! לא האמנתי שזה קורה לי".
דינה דיין: "כבר אמרו לי נשים חילוניות- אם אי אפשר להסתובב בבני ברק עם גופייה, אני לא אוכל להסתובב בתל אביב עם כיסוי ראש"
מה זה גורם לך לחשוב על הציבור החילוני?
"אני אשת טיפול ואני מאמינה שלכל אדם יש בחירה חופשית, לא משנה באיזה חברה הוא גדל או למה הוא מצביע. ידעתי לנתק את הסיטואציה, ולהבין שאלו אנשים ספציפיים. ובכל זאת, מעולם לא קרתה לי סיטואציה כל כך בוטה וכל כך מלאה בשנאה. ברור לי שזה קשור למתח הפוליטי. השיח מתחמם, וההתלהמות גוברת. אבל זה לא צובע את כל המגזר החילוני, שאגב אני מגדירה את עצמי חלק ממנו. אני חיה את הסביבה הזו, עם המון אנשים מפרגנים ואוהבים. אבל החוויה הזו גרמה לי להסתובב עד היום בחשש מהבן אדם הבא שעלול להשפיל ולהביך אותי. אני גם תוהה לאן עוד זה ילך. זה מדאיג מאוד".
מה את חושבת שאפשר לעשות עם הסיטואציה הזו, שלא רק את חווית אותה בתקופה האחרונה?
"יש לי נטייה לאופטימיות. החברה שלנו צריכה לעשות חשבון נפש, ולהבין איך הגענו למצב שאנשים מקבלים יחס כזה רק בגלל סממן דתי שהם נושאים? ואז אולי יתחיל מצב של תיקון והתקרבות מחודשת. בסוף, אנחנו אחים ושותפים לגורל. מי יודע? אולי נצא מכל זה מחוזקים ומחוברים יותר".
"המסיכות הוסרו"
מי שקצת פחות אופטימית היא הפעילה החברתית- דינה דיין, ממייסדות "תנועת הפריפריות". בשבוע שעבר היא צייצה בחשבון הטוויטר שלה מסר שגרם להתעוררות רבה בקרב מי שחוו על בשרם את ה"עונש" על לבוש דתי, וגם כלפי מי שמתנגדים לקרוא לילד בשמו. "יש מקומות בישראל שנהיה ממש קשה להסתובב בהם עם כיסוי ראש", כתבה דיין, "וזו מדינת היהודים כן?".
"לא סתם צייצתי את מה שצייצתי", היא מסבירה, "אני מסתובבת שנים רבות בתל אביב, עם נראות דתית מאוד. בחודשים האחרונים חל שינוי במרחב הציבורי. אנשים מסתכלים בעין רעה, בעיקר באזורים צפון תל אביביים, בהם אני בולטת בנוף. מבחינתי המסכות הוסרו.
"התחושות האלו כלפי הדת היו תמיד קיימות בתוך אנשים. אבל הם לא הרשו לעצמם בשום אופן להוציא אותן, או לבטא אותן בדרך כה אגרסיבית. בחודשים האחרונים, הציבור השמאלני – תל אביבי מרגיש, שעצם המחשבה על הרפורמה שברה את הכלים ולכן מותר להם לעשות הכל, להגיד הכל בפרצוף ולא להעמיד פנים יותר".
זאת, למרות שבראשית תקופת ההפגנות נגד הרפורמה, היו הרבה סלוגנים שעודדו קירוב והתלכדות לטובת מאמץ משותף כנגד הרפורמה.
"מהר מאוד הנרטיב הזה השתנה", טוענת דיין, "הלך הרוח הפך להיות כזה של 'אנחנו ממנים את המדינה, אנחנו משלמים מיסים ומשרתים, ואתם לא תשנו כאן שום דבר'. ה'אתם' הזה הפך להיות דתיים וימנים כאחד, בלי קשר לאישיותם או דעתם הפוליטית. אני נתקלת בהרבה מאוד ויכוחים כאלה, והשיח מאוד קשה. אומרים לי 'אתם לא תהפכו את המדינה הזו למדינת הלכה'. מי בכלל ביקש את זה? דווקא אני זו שמרגישה שבמרחב חילוני אין לי זכות להיות או להסתובב".
את יודעת, יש טענה נגדית. נשים בציבור החילוני שטוענות שהן גם סבלו מיחס כזה במשך שנים רבות, כאשר לא הורשו להסתובב באיזורים מסוימים בלבוש חשוף.
"כבר אמרו לי נשים חילוניות- אם אי אפשר להסתובב בבני ברק עם גופייה, אני לא אוכל להסתובב בתל אביב עם כיסוי ראש. את מבינה כמה זה עקום?! יש לי הסבר מאוד פשוט. הכיסוי ראש שלי בתל אביב לא פוגע באמונה של אף אחד. כך גם ציצית או מגבעת. זה אולי הורס את האסתטיקה, אבל במי זה פוגע? בחורה חצי ערומה בבני ברק, היא כמו אדם שנכנס למנזר בודהיסטי ועושה הכל כדי להרוס מה שקדוש לבודהיזם. אם אותם אנשים נאורים ומכילים היו נכנסים למנזר או מסגד, ברור שהיו מכבדים את מנהגי המקום. בבני ברק, או במסגד או במנזר- הלבוש הוא לא עניין אסתטי, זו אמונה דתית!".
לאן אנחנו הולכים לדעתך?
"לדעתי אם לא נצליח לנסח איזה סוג של הסכמה נהיה בבעיה מאוד קשה שרק תלך ותחמיר. אני אומרת את זה גם לימין וגם לשמאל, כי כולם במעין מצב של התבצרות. האמת היא שאנחנו חיים פה ביחד. גם אם הרוב פה הוא ימני ומסורתי, יש כאן המון תרבויות אחרות שגם אני כאדם דתי חייבת לכבד. אני חיה במשפחה חילונית, ואני תמיד מכבדת. כך גם רבים אחרים. מה שאנחנו מיישמים כאנשים פרטיים, חייבים להוציא החוצה – לציבור", חותמת דיין.
"הם גילו שאני לא חיה"
אורלי (שם בדוי), היא רואת חשבון שעובדת ומתגוררת בתל אביב. המפגש עם המגזר החילוני אינו זר לה, ולכן היא הופתעה מאוד כאשר אישה זרה שעברה לידה, גידפה אותה ואת כל החברה שהיא משתייכת אליה, לאחר שבירכה אותה ב"בוקר טוב".
"אני זוכרת שהורדתי את הילדה שלי בגן, וחיכיתי לה ברכב. באותו הרגע עוברת לידי אישה מבוגרת, ומתוך נימוס בירכתי אותה בבוקר טוב, עם חיוך. התגובה שקיבלתי באותו רגע היא שטף עצבני שאת רובו לא שמעתי, כי היא דיברה תוך כדי הליכה, אבל משהו בסגנון: "את אל תגידי לי בוקר טוב, אתם החרדים…".
הסתכלתי עליה ופשוט שתקתי. הייתי בהלם, סך הכל אישה מבוגרת שחייכתי אליה. לא ציפיתי לזה. היה עוד מקרה שראיתי, כשנסעתי באוטובוס. אישה דתייה באזור גיל 70 שוחחה בנחת עם בחור חילוני, על ענייני דת. הם דיברו בצורה מאוד מכובדת, דבר יפה שלעצמו בימים כאלו.
הילה בוסקילה: "הן קיללו, צרחו ונגעו בי פיזית. שום ניסיון שלי להנמיך את הכיסוי ראש לא עזר, הם רצו שאני אעיף אותו לגמרי. במקום של תרבות במדינת ישראל! לא האמנתי שזה קורה לי"
פתאום, משום מקום, אישה צעירה קמה ומתחילה לצעוק לעברם: "תסתמי, אני לא רוצה לשמוע את הדיבורים שלכם, לא רוצה לשמוע על דת. תסתמי כבר את עם הדת שלך והאלוקים שלכם!". היא לא הפסיקה לצעוק, והתקרבה, כמעט הרביצה לה. דווקא הבחור החילוני ניסה להרגיע אותה, אך זה לא עזר. פחדתי מאוד שהיא תפגע בה פיזית. עד לשם זה יכל להגיע.
"הרגע הזה מאוד טלטל אותי וגם את אמי, שנסעה איתי. אמא שלי הייתה ילדה בברית המועצות, ואני זוכרת שהיא הייתה מספרת לי על חייהם שם כיהודים, והיחס העוין מהמשטר ומהקג"ב. היא ומשפחתה עלו לארץ בשביל להיות יהודים חופשיים. ופתאום יהודים חוטפים כי הם יהודים. עוד מעט כבר לא נוכל ללכת עם מטפחת ברחוב. לא חשבתי שנגיע לזה".
מה זה גורם לך להרגיש כלפי הציבור החילוני?
"אני עובדת הרבה עם חילונים והם כן מתייחסים אליי בכבוד, אבל רק מפני שלדעתם אני 'לא כמו כל הדתיים'. כאילו הם גילו שאני לא איזה חיה, אלא אדם כמוהם. בסופו של דבר הם ניזונים הרבה מהתקשורת, ואז הם מופתעים מאדם דתי שמתנהג אחרת. האמת, שאני לא יודעת אם תהיה דרך חזור מאיפה שאנחנו נמצאים עכשיו. אנחנו מתקרבים לזמנים מאוד אפלים בהיסטוריה של העם היהודי של שנאת חינם שאנחנו יודעים לאן היא עלולה להוביל אם לא נעשה צעדים לשינוי".
