אולי לא סתם היוצרים של "המדרשיה" הם דתל"שים. צריך מידה של מרחק בשביל התבוננות רפלקטיבית, בשביל להסתכל על משהו קצת מבחוץ ולספר אותו לא רק מתוך עצמו אלא גם בעין ביקורתית.
עד ממש לא מזמן, אולי עד אתמול בערך, חשבתי שהכינוי "המגזר" הוא כינוי מקטין, פטרוני, כינוי שגוזר אותנו החוצה מהישראליות הכללית, הופך אותנו לקבוצה, לשבט, וגוזר על החברים בקבוצת ה'דתיים' חובת הוכחה. דתיים שונאים את זה, את זה שאם אני הולכת עם מטפחת ברחוב אז אני אוטומטית עונה על ההגדרות שכל גברת או אדון ברחוב מניחים וחובת ההוכחה עלי. אין מקבילה כזאת אצל 'חילונים', כי הם לא נחשבים מגזר או קבוצה.
בימים האחרונים צפיתי גם ב'מדרשיה' וגם בכתבה של 'כאן' על סרטי גמר של בוגרי י"ב בתיכונים 'ישראלים כלליים'. אין כמו תחילת החופש, כשהתיכוניסטים נפלטים בהמוניהם לרחובות, לים ולכנרת, כדי לצפות בסרטים על מעלליהם של תיכוניסטים, להזדעזע ולחשב מסלולים מחדש.
אמנם שני הסרטים לא בנויים באותו פורמט בכלל, סיפור המדרשיה סוקר תקופה ארוכה, מראיין בוגרים, בונה תמונה רחבה מאד, והוא בהגדרה מזמין רפלקציה, התבוננות, דיון וגם כעס ותחושות קשות של בוגרים. לעומת זאת, הכתבה של 'כאן' היא רק במה לספר את המציאות שהיא: בוגרי י"ב מפיקים בעצמם סרטוני גמר ומעלים אותם לתחרות ביניהם. איך אומר בכתבה נער למראיין: "וואלה אחי אין מה להתבייש כי זה באמת מה שהיה". אין לי הרבה ציפייה מנער שסיים י"ב, הפה שלו מלא אלכוהול והמיטה שלו, המכונה "מיטת השמיניסט", היא משאת נפשה של כל שמיניסטית. אבל בכל זאת זה קצת צורם שהרפלקציה היחידה היא משפט לא כל כך לוגי.
בימים האחרונים אני מבינה שלהיות "מגזר" זה לא רק הבאסה שלנו אלא גם ההצלה שלנו. להיות מוגדר מאפשר לך לצאת לרגע מהגדר. אם אין לך הבנה שאתה חלק משבט, אתה לא יכול לצאת מתוכו ולהסתכל עליו קצת מבחוץ. צריך להכיר בעצמינו כקבוצה עם אג'נדות בשביל להצליח להתבונן עליהן. אם אתה לא מבין שאתה חלק מאג'נדה, שאתה חי מפוזיציה, אז גם אין לך הזדמנות לצאת לרגע או ליותר מרגע ולהסתכל על עצמך מבחוץ.
כל עוד אתה חושב שאתה סתם אדם, ישראלי, כללי, רגיל, סתם אדם בלי אג'נדות, הן תמשכנה להפעיל אותך בלי שתעצור לבחון אותן. להכות על חטא כשצריך, לשנות כשצריך, להיות מחויב אליהן פחות אם צריך ולבחור מחדש בצורה עצמאית יותר אם צריך.
איזה מזל שדתיים יכולים להיות דתל"שים, ואם לא דתל"שים שלמים, אז דתל"שים לרגע או "דתל"שים" לעניין מסוים. להתבונן על ה'דתיות' שפיתחנו כלפי ערך או התנהגות מסוימת ולהרשות לעצמנו לחשוב עליה שוב. ואיזה מזל שחובת ההוכחה תלויה לנו מעל הראש והמטפחת ומכריחה אותנו להישאר ערניים.
