בימים קשים אלו, כשהילדים חרדים מכל רשרוש – שלא לדבר על האזעקות שמנסרות את חלל האוויר באופן תכוף ומבהיל – לא תמיד יש לנו, ההורים, את ההבנה והסבלנות לתווך להם את המציאות באופן רגוע. כדי למנוע מצב של חרדה וטראומה אצל ילדים ובני נוער, פנינו לדנה מרואלי, ביבליותרפיסטית (m.a), פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית מומחית לילדים ונוער ומדריכה בגישה דינמית, ששמחה להעניק לנו עצות וטיפים איך לשמור על הנפש העדינה של הילדים שלנו בעת הקשה והבלתי נתפסת הזו.
מה ההבדל בין פחד וחרדה?
ההבדל העיקרי בין פחד לחרדה הוא בכך שפחד הוא חשוב וחרדה לא. לא שאינה חשובה, היא אינה מועילה לנו כלל. הפחד, שמקורו אבולוציוני, נועד לשמור עלינו. הוא מרכיב חשוב בהתפתחות של האדם. לרוב פחד יהיה נקודתי – מול אירוע או סיטואציה ספציפית שברגע שיעברו הפחד ישכך. לעומת זאת, חרדה אינה אדפטיבית ואינה מועילה לנו התפתחותית. להיפך, היא גורמת לנו להימנעות, הסתגרות וגורמת לעוררות גבוהה והפרשות הורמוני דחק (לחץ) שלאורך זמן יוצרים נזק.
כדי להדגים מרואלי נותנת דוגמא מעולם החי: "אם יש אריה משוחרר בג'ונגל, רצוי, כדאי וחשוב שנפחד מהסיטואציה. אבל אם אנחנו פוחדות מאריה עד כדי כך שאנו לא יוצאות מהבית ולא מוכנות לעשות דברים המצופים מאיתנו, זה כבר מייצר פגיעה בדרכים שונות".
האם חרדה היא חלק מהגדילה וההתפתחות הטבעית אצל ילדים?
"זו שאלה קצת מורכבת", עונה מרואלי. "בעיקרון, אפשר לומר שחשוב שילדים יפחדו כדי שישמרו על עצמם ממצבים המסכנים אותם ויש גם פחדים המאופיינים בתקופות שונות של ההתפתחות כבר בגילאים צעירים מאוד. הפחד חשוב להתפתחות הילד, אבל אם הפחד חזק מאוד, או שהילד לא נרגע, נצמד להורה, לא ישן לא אוכל וכיוצא בזה – אז הוא כבר אינו תורם התפתחותית אלא להיפך, הוא פוגע בו. זו כבר יכולה להיות הפרעת חרדה. באופן דומה, ישנן חרדות המשויכות לגיל הילד וכאן ניתן לדבר על חרדה התפתחותית. יש תקופות רבות בהן אנו מדברים על חרדות מסוג מסוים (שאחת הידועות בהן היא חרדת הזרים וחרדת הנטישה הקשורה אליה), אבל אם החרדה לא מאפשרת לפעוט או לילד לתפקד כנדרש ממנו בגילו, אם המצוקה מאוד גבוהה והמשך שלה הוא ארוך, אז כנראה שהחרדה כבר אינה רק התפתחותית".
איך מזהים חרדות משמעותיות אצל ילדים ובני נוער?
"חרדות אצל ילדים מתבטאות לעיתים באופן שונה מחרדות אצל מבוגרים, משום שלעיתים קרובות נזהה בעיקר חוסר שקט, אגרסיביות ועצבנות רבה ולאו דווקא התכנסות פנימה או דאגה המתבטאת במילים. למרות זאת, פיזיולוגית ניתן לראות גם תסמינים דומים כגון קוצר נשימה, כאבי ראש, כאבי בטן, תחושת מחנק, בחילות והפרעות שינה. בנוסף יכולים להיות גם קשיים משמעותיים ביכולת הריכוז (שלא היו לפני כן), דאגה מוגברת, מחשבות שחוזרות על עצמן ועוד. נוסף לתסמינים הפיזיים יהיו לרוב גם תסמינים נוספים הקשורים להימנעות, היצמדות להורה או לבית, שיתבטאו בסירוב של הילד לצאת מהבית, ללכת לבית הספר, לחוג וכו'".
איך לא לשדר לילדים את החרדה שלנו?
"חשוב לא לשדר לילדים את החרדות שלנו, אבל לעיתים זה פשוט בלתי אפשרי. הילדים הם כמו ססמוגרף רגיש ביותר לניואנסים אצל ההורים שלהם. לומר שמשהו אינו מפחיד או שאנחנו לא מפחדים ייתפס על ידי הילד כלא אמין ויעורר בו חרדה גדולה אף יותר מאשר נאמר לו במילים פשוטות שאנחנו אכן מפחדים או חסרי שקט, אבל שזה בסדר להרגיש כך, כי אנחנו יודעים שנוכל להתמודד עם הדברים.
"בנוסף", מטעימה מרואלי, "חשוב לשים לב שהחרדה שלנו לא יוצרת מצב בו אנחנו מגוננים על הילד באופן לא מותאם, ובכך אנחנו גם מעוררים בו תחושת חוסר מסוגלות ותחושות חרדה משל עצמו".
אלו פעולות מצידנו יכולות להקל על הילדים במצב של לחץ וחרדה?
"ראשית, קשה שלא לדבר על השבועות האחרונים ועל תחושות הלחץ והחרדה שהן מעוררות הן בהורים והן בילדים. במצבים קונקרטיים כאלה, מומלץ לא להיות חשוף לחדשות 24/7. למעשה, הניסיון ליצור שליטה על האירועים בכך שנהיה צמודים לכל פרט מידע, סרטון או אמירה, יוצר בעצמו את החרדה ומעצים אותה. הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות במצבים כאלה הוא לשמור על שגרה, ככל הניתן, ולהחליט שאם הילד מבוגר מספיק כדי למצוא בעצמו את המידע, אז אולי כדאי להגביל את מקורות המידע האלה בתקופה הזו באופנים שונים.
"כמו כן, לילדים צעירים מאוד אך גם למתבגרים, מאוד עוזר שההורה עוזר להם ליישם ולבטא את הרגשות והתחושות כפי שהוא תופס אותן. אנחנו צריכים לזכור שההורה הוא המראה דרכה הילד תופס את העולם. לכן, הורה שהתנהל כאילו הוא חסין ואין דבר שנוגע בו, הוא הורה שישדר לילד שאין לו מה לפחד ואם הוא מפחד הוא לא בסדר, באופן כזה הילד נישאר לבד עם הפחד שלו. גם הורה מאוד חרד שמגיב לילד באופן חד מדי ("תפסיק!") או מוותר מדי ("בוא נהיה חרדים ביחד") – אינו תומך בילד וברגשותיו ומעצים את החרדה.
הדבר הטוב ביותר הוא להכיר במצב ולהבין את התחושות של הילד אבל גם לא להיבהל מהם".
איך נתמוך בילדים ולא רק נגונן עליהם?
"הורה תומך הוא הורה שמכיר בקושי של הילד, לא מזלזל, לא מבטל ולא מתעלם ממנו אבל גם לא טובע בחרדות של הילד יחד איתו. הדרך הנכונה ביותר להתמודד עם החרדה היא לשמור על תמיכה בילד כדי שיתמודד עם המצבים מהם הוא חרד ולא להגן עליו תוך כך שהוא עוזר לו להימנע מהם, או מרחיק אותו מהם. הגנה על הילד תוך מניעת התמודדות עשויה לפתח הפרעת חרדה או להסלים אותה.
"הורה תומך הוא הורה שהולך עם הילד אבל צעד אחד מאחור, הוא סומך על הילד שיוכל להתמודד אבל לא משאיר אותו לבד עם ההתמודדות. לעומת זאת, הורה מגונן יילך ליד הילד, יעשה את הדברים במקומו ואולי לעיתים אפילו יילך צעד אחד לפניו וימנע ממנו כל התמודדות, דבר שישדר לילד תחושה שהוא אינו מסוגל ואין לו את היכולת להתמודד".
מהי טראומה ומתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית?
"כאמור, חרדה היא צפויה ונורמלית במצבים התפתחותיים שונים וגם אל מול מצבים שונים. עם זאת, כשמדובר בהפרעת חרדה, מדובר על מצבים בהם העוצמה היא גבוהה מאוד, גורמת למצוקה רבה (של ההורה ו/או של הילד) או כשהיא מפריעה לילד להתנהל באופן מותאם והצפוי מבן גילו. כלומר, כשהחרדה היא עוצמתית, ממושכת והילד נמנע ממצבים (כגון הליכה לחוג, לחבר או לבית הספר) יש לשקול התערבות מקצועית.
"מצבים טראומטיים הם מעט מורכבים יותר ומוגדרים כמצב שעבור אדם מסויים הוא היה יותר מדי. כלומר, יש מי שיתפוס מצב מסויים כטראומטי כאשר אדם אחר לא יתפוס אותו כטראומטי. טראומה היא תגובה המתרחשת אחרי אירוע אשר נתפס כמאיים פיזית או פסיכולוגית עבור האדם או אחרים המשמעותיים לו. מרכיב חשוב בטראומה הוא תחושת חוסר אונים העולה מול המצב. צריך לשים לב שגם אם אירוע נתפס כטראומטי, רוב האנשים לא יפתחו פוסט טראומה ולרוב האדם יוכל להתגבר על כך. עם זאת, צריך לזכור שבמצב בו אנו חשים שאנו בעיצומו של אירוע טראומטי, והדברים מתבטאים בתחושות חרדה מוגברות, אפשר ורצוי לפנות לאיש מקצוע שיוכל לעזור במתן עזרה ראשונה נפשית. לא מדובר בטיפול אלא בתרגילים גופניים וקוגניטיביים, כגון בנייה מחדש של הסיטואציה באמצעים שונים, דבר המוריד את רמות החרדה והלחץ ועוזר למנוע את התפתחות הטראומה להפרעה".
איך אפשר למנוע טראומה?
"חשוב לציין ולזכור שלנו כהורים בהחלט יש אפשרות לעזור לילד כדי לא לפתח טראומה באמצעות סינון תכנים לא מתאימים, ולתווך עבורו תכנים קשים אשר ראה כבר בפועל. הדרך הטובה ביותר היא לא להתעלם אלא לדבר עם הילד על הדברים ולזכור שהוא כנראה ראה יותר ממה שאנחנו יודעים ושהוא זקוק למבוגר אחראי שיעזור לו להכיל ולעכל. חשוב גם להעניק לילד או לילדה תחושה שהם בטוחים ושמורים וזה מתחיל מזה שניתן להם תחושה שאנחנו רואים אותם ובמקביל נדאג לנפש שלנו כדי לא להתפרק בעצמנו".
