אנטוניה מאורר-לוי בת ה-85 מנתניה לא תכננה להפוך לכוכבת רשת. היא פשוט רצתה להעלות חיוך קטן על פני הילדים מיישובי עוטף עזה, שעברו את התופת ונמצאים הרחק מביתם, כבר למעלה משלושה שבועות. מבלי להסס היא גייסה את כישורי הסריגה הידועים שלה והחלה להכין עשרות בובות מכל הצבעים והסוגים, שהוענקו בחגיגיות לילדי העוטף כמקור נחמה. אותה מחווה לא נעלמה מעיניהם של הישראלים הרבים המשוטטים ברשת. כשביתה אסתר הפיצה את עשייתה המרגשת, אנטוניה נעטפה באהבה ומצאה את עצמה מול גל מחמאות ורצון אדיר להכיר את האישה המיוחדת שסורגת יומם וליל עם כל הלב.
בשיחה עם אנטוניה, מאחורי התום והיופי של הבובות שהיא סורגת, מתגלה סיפור חיים מסעיר וכואב, אשר במרכזו אישה אחת חזקה: היא איבדה את אימה כילדה, הצליחה להימלט מזרועות הנאצים ופעמיים נאלצה להתמודד עם מחלת הסרטן אשר בעקבותיה כרתו לה ריאה אחת. ואלו רק חלק מהמשברים שפקדו אותה מלידתה ועד היום, אך קשים ככל שיהיו, אנטוניה מעולם לא הרימה ידיים. היום, כשהיא מתגאה במשפחה ענפה הכוללת שלושה ילדים, שמונה נכדים ושלושים ושלושה נינים, היא מסבירה מדוע חשוב להודות בכל רגע נתון על מה שיש.
"נולדתי בבלגיה, להורים יוצאי פולניה", מספרת אנטוניה, "כשהשואה הגיעה גם אלינו, ברחנו למקום בצרפת בשם רודז'. בשלב הזה נאלצנו להתפצל – אבי התחבא בחווה, בעוד אימי נשארה איתי ועם אחותי בפנימייה שניהלו נזירות. בזמן שהיינו שם, אמי חלתה. זו הייתה מחלה פשוטה יחסית, אם היא הייתה מקבלת טיפול רפואי היא הייתה שורדת. אבל הנזירות הסכימו לטפל בה רק אם תתנצר. היא סירבה ונפטרה מפצעיה כשאחותי הייתה בת שלוש ואני בת שנתיים וקצת. מעולם לא הכרתי את אמא שלי. רק בגיל 67 גיליתי היכן היא נקברה ואת תאריך פטירתה. זה סיפור עצוב מאוד", אומרת אנטוניה ונאנחת.
"אני ואחותי נשארנו באותו מנזר עד סוף המלחמה. עד אז לא ידענו שאנחנו יהודיות, הם גידלו אותנו כנוצריות. אפילו למדנו את כל המזמורים. רק כשהכול נגמר, אבי שלח אדם שייקח אותי ואת אחותי ללונדון והוא סיפר לנו שאנחנו יהודיות . בלונדון, גידלה אותנו דודה שלי עד שאבא שלי התחתן מחדש ואז עברנו לחיות איתו. אשתו של אבא עבדה ככובענית, זה היה אז מקצוע מכובד מאוד. היא ייצרה כובעים לבני המעמד הגבוה ולתחרויות סוסים. בעקבותיה התחלתי גם להכין כובעים לאירועים חגיגיים ומאז לא הפסקתי ליצור דברים עם הידיים. אבל, לצערי, אמי החורגת לא הייתה דמות אם אמיתית עבורי. היה לה קשה לגדל אותנו וכשנולד לנו אח, שוב אני ואחותי נשלחנו לפנימייה. היום אני יודעת, שעד שלא נהפכתי לאמא בעצמי, לא הבנתי מהי אהבת אם אמיתית ומה נמנע ממני כל השנים".
ארץ ישראל היא הבית שלי
מאז שהוסתרו יחד במלחמה, אנטוניה ואחותה לא נפרדו לרגע. כשבגרו, חייהן נקשרו בקשר הדוק יותר ממה שדמיינו, ועד היום הן נהנות מקרבה יוצאת מגדר הרגיל. "כשבגרנו, אני ואחותי התחתנו עם זוג אחים נוסף", היא מספרת, "התברכתי בשלושה ילדים מדהימים, בת ועוד שני בנים, שהם הכל בשבילי. גידלתי אותם בלונדון עד שהתגרשתי מבעלי ועלינו ארצה ב-1982. הגענו לנתניה ועברנו לדירה מול הים, בה אני חיה עד היום. לאחר זמן מה אחותי עברה להתגורר מעליי ומאז ועד היום אנו מבקרות אחת את השנייה ומעבירות יחד שבתות שלמות".
בהמשך חייה, תכיר אנטוניה את בעלה השני, רווק אמריקאי שהסכים גם להיות אב לילדיה. למרות שהציע לה מגורים בארצות הברית, אנטוניה סירבה והבהירה כמה גדול חיבורה לארץ ישראל. "בשנת 1984, כשנתיים לאחר עלייתי ארצה, התחתנתי מחדש עם אדם אמריקאי, שלא נישא מעולם. הוא מאוד רצה שנעבור לגור במיאמי אבל סירבתי. ידעתי שאם נגור שם, נגיע לישראל רק כתיירים ולא רציתי בזה כלל. ארץ ישראל היא המקום שלי והבית שלי".
איך הגיע אלייך תחביב הסריגה?
"תמיד אהבתי לסרוג. בצעירותי סרגתי לעצמי, אחר כך לילדיי ואז לדורות ההמשך. לכל נכד ונין במשפחה יש בובה ושמיכה מ'גרמ'לה', כך הם קוראים לי. אני אוהבת מאוד את העיסוק הזה, הוא נותן לי סיפוק אדיר. לפני 20 שנה למדתי איך לסרוג בובות, ומאז אני לא מפסיקה. בדרך כלל אני תורמת אותן לילדים עם צרכים מיוחדים של עמותת 'שלווה'. אני גם מכינה בובות עבור ילדי העולים מאתיופיה שנמצאים כרגע במרכז קליטה בערד. לבובות שלי יש הרבה סגנונות, כך שכל ילד יכול להתחבר אליהן. באופן כללי, כשאני מסתכלת על הטלוויזיה אני חייבת לעשות משהו תוך כדי עם הידיים וסריגה זה פתרון מוצלח מאוד. לכן כשאני יושבת מול החדשות הנוראיות שמשודרות, אני סורגת. היופי הוא שבזכות זה אני מצליחה לשמח ילדים, או להכין כובעים שיחממו את החיילים שלנו".
יצא לך לראות את תגובת הילדים כשהם מקבלים את הבובות?
"היום הלכתי לאחד מבתי המלון בנתניה, בו מתארחים ילדים מאשקלון ומשדרות. חילקתי להם בובות עם הכיתוב 'נסרגה מאהבה'. קיבלתי כל כך הרבה נחת מלצפות בתגובות שלהם. הם רקדו עם הבובות, שיחקו איתן ושמחו כל כך. יצא לי לשוחח איתם והאושר שלהם לא ידע גבול. זו הייתה ברכה כל כך גדולה שנתנה לי מוטיבציה להמשיך ולהכין עוד ועוד".
איך הרגשת בעקבות אירועי השביעי באוקטובר?
"לא יכולתי להאמין למה שקורה, ולא הצלחתי להבין למה זה קרה. איך אנשים יכולים לעשות כאלה דברים?!. באותם הרגעים שנודע לנו על האסון שקרה לא הרגשתי דבר מלבד קיפאון וזעזוע למול האירועים הנוראיים האלה".
איך את מרגישה בימי המלחמה, כשאת צופה כמו שאר עם ישראל בחדשות ובלחימה?
"אני מפחדת אבל יותר מזה אני מודאגת מבני המשפחה שלי שנמצאים כרגע בחזית. יש כרגע יותר משמונה שגויסו ואני מתפללת לשלומם בכל יום. למען האמת אני כבר שכחתי מה זה לישון. כל היום וכל הלילה אני רק חושבת עליהם ועל כל החיילים כרגע במדינת ישראל. כולי תקווה שהם יהיו בסדר ושכל המלחמה הזו תיגמר בקרוב".
אהבה גוברת על החושך
בתור מי שעברה את השואה ותלאות רבות במהלך חייה יש לאנטוניה מה להגיד לעם ישראל בתקופה הקשה שעוברת על כולנו: "אלו זמנים מאוד קשים, אבל אנחנו חייבים להיות אמיצים. יש לזכור שמה שעוזר להתגבר על החושך, זו האהבה. אם כל אחד יפיץ אהבה לסביבה שלו היא תלך ותגדל כמו כדור שלג מתגלגל. תדאגו לאנשים שלידכם, עזרו לכל מי שצריך, תהיו אדיבים ותמיד תעשו את המעשה הנכון. הכי חשוב זה לפנות לאלוקים ולבקש ממנו שכל זה ייגמר בקרוב.
"גם בקורונה היה לי קשה מאוד", מוסיפה אנטוניה, "אני רגילה לבקר את המשפחה שלי בתדירות מאוד גבוהה. בכל מקום שהמשפחה שלי נמצאת, לשם אני הולכת. כשהתחיל הסגר ולא יכולתי לנסוע אליהם הרגשתי בדידות עצומה. בנוסף, הייתה לי הדרדרות משמעותית במצב הרפואי. כאב לי שאני לא חופשיה לעשות ככל העולה על רוחי. כמו עכשיו, סרגתי בכדי לנחם את עצמי, אבל זכרתי גם להודות על מה שיש – על המשפחה היפה שלי שכל כך אוהבת ומחבקת; על הנוף המדהים שיש לי בחלון, דרכו אני רואה את הים הגדול; הריאה האחת שיש לי והמטפלת החמודה שהגיעה מהודו ועוזרת לי מאוד. למרות שאני לא אדם דתי אני מאמינה בקדוש ברוך הוא. חשוב לי להוקיר לו תודה על מה שיש ולשמוח בחלקי, ומאז פרוץ המלחמה אני מתפללת כל יום על כל המשפחה שלי ועל כל היהודים בארץ ובעולם, שרק נהיה שמחים ובריאים".
