עוד הרבה לפני השבת של ה-7.10 התמודדו תושבי העיר הדרומית שדרות עם מצב ביטחוני מורכב: טילים ואזעקות על בסיס כמעט קבוע, עפיפונים ובלוני תבערה – מציאות לא פשוטה שמרבית תושבי הארץ לא מכירים כמעט בכלל. זו הסיבה שהוקם בעיר כבר לפני 13 שנה מרכז חוסן מטעם הממשלה, לחיזוק החוסן של האזרחים לאור אותה מציאות ביטחונית מורכבת מתמשכת. מזלה של שדרות לא שפר עליה גם באותה שבת של מתקפת הטרור הרצחנית. שדרות ספגה מכה קשה כאשר 45 תושבים ישראלים נרצחו בה, מתוכם 27 תושבי העיר, ועל תחנת המשטרה המקומית השתלטו המחבלים למשך מספר שעות.
הטילים ממשיכים גם בימים אלה להתעופף בשמי שדרות, יוצרים הרס וכאוס בעיר, ומבחינת תושבי שדרות, האירועים שהחלו ב-7.10 עדיין ממשיכים. זו הסיבה שעד כה 31 אלף מתושבי העיר המלוכדת והחמימה הזו פונו לבתי מלון ברחבי הארץ – אילת, ירושלים, תל אביב, ים המלח, הרצליה ונתניה – ומי שמתרוצצת ביניהם לבין העיר שדרות מדי יום זו הילה גונן ברזילי, מנהלת מרכז חוסן שדרות. היא וחמישים עובדי המרכז שבניהולה, מומחים לטיפול בטראומה, לא ישנים הרבה מאז שהחלה מתקפת החמאס, הם נמצאים שם עבור התושבים. "בימי שגרה תפקידנו היה לחזק את החוסן של התושבים מכיוון שלמצב הביטחוני היו השלכות על כל מעגלי החיים, עסקנו בטיפול בטראומה על רקע המצב הביטחוני", מספרת גונן ברזילי. "עכשיו הטראומה היא הרבה יותר גדולה ומורכבת. התפקיד שלנו בימים אלה זה להיות כלי קיבול, לתמוך, להקשיב ולתת תוקף והכרה למה שהם חוו ועברו. זוהי מלאכה עדינה שנועדה לעזור להם להתחבר חזרה לכוחות שלהם, להחזיר את האמון שלהם בעצמם, שהם מסוגלים גם אחרי אירוע כל כך קשה להתמודד בצורה טובה ולהוות דוגמא לילדים. זה לא קל. אנשים שבורי לב ורדופי זיכרונות. אנשים פליטים בארצם, מפוזרים בבתי מלון ברחבי הארץ, זו לא חופשה. הם לא נהנים ממה שיש למלון להציע. הם עדיין חווים את האירוע, הם איבדו שליטה על החיים שלהם ויש הרבה שאלות שמלוות אותם: איך חוזרים לשדרות? למה חוזרים? איך נבנה אמון וביטחון שהעיר שלנו היא מקום בטוח לגדל בו ילדים? הם חווים חלומות רעים, סיוטים, כל רעש קטן מקפיץ אותם, גם כשמזלג נופל על הרצפה. בבתי מלון עובדים ערבים וגם זה מלחיץ מאוד את האזרחים המפונים ואפשר להבין".
השבר של התושבים הוא גדול
גונן ברזילי גרה במושב גני טל ואם לארבעה בנים, "שזה כבר חוסן", היא אומרת בחיוך. היא בעלת תואר בייעוץ ארגוני, תואר שני בניהול ועסקה בלמידה ומחקר סביב נושאי טראומה וחוסן לאורך השנים. את מרכז חוסן בשדרות היא מנהלת כבר 13 שנה. "אני מאמינה גדולה בכוחות שיש בכל אדם, יש לאדם יכולת להתמודד עם מצבים מאתגרים ולצמוח מהם", היא אומרת.
באותה שבת היא קמה מוקדם בבוקר, שתתה קפה והתכוננה לצאת לתפילת חג שמחת תורה, ואז החלו טלפונים של אנשים תושבי שדרות שמתחננים לעזרה, שמספרים שיש להם מחבלים בבניין. "כאשר הראשונה התקשרה חשבתי שהיא סובלת מהזיות, אבל אז החלו להגיע תוך דקות עוד ועוד טלפונים, אנשי הצוות שלי שלחו לי סרטונים והבנתי שזה קורה באמת. חלק גדול מאנשי הצוות שלי מתגוררים בעוטף עזה, והם כתבו לנו שהשתלטו להם על היישוב ואף אחד לא מגיע, זו חוויה נוראית של חוסר אונים". ביום ראשון היא הגיעה לשדרות ועבדה יחד עם הנהגת העירייה. "השבר של התושבים היה גדול, זו עיר שבה כולם מחוברים לכולם, והילד של השכן שנהרג הוא כמו הילד שלך, זו קהילה אחת גדולה, אבל לתושבים היה ועדיין יש אמון מלא בהנהגה של ראש העיר אלון דוידי, וליווינו יחד את כל התושבים בזמן הפינויים".
עם מה את מתמודדת כיום כשאת מגיעה למוקדי הפינוי?
"אנחנו מקשיבים ועונים על שאלות, עובדים סביב השעון, אנחנו כמו מכונת הקשבה, זה מעייף וזה כואב, כי את שומעת סיפורים קשים והלב יוצא. מישהי שאלה אותי אם כבר לא כואבת לי האוזן, אבל לי כואב הלב! שלמה המלך ביקש לב שומע, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות. אבל תחושת המשמעות והסיפוק שיש מהעשייה היא כל כך גדולה ומרגשת ונותנת כוח. יש לנו זכות להיות מי שעוזר ומסייע, אנחנו כאן בקרב על הנפש ואני חושבת שיש למרכזי החוסן תפקיד חשוב מאוד במלחמה הזו".
ומה לגבי התושבים שנותרו בשדרות?
"בשדרות נותרו כ-4,000 תושבים שלא התפנו, בעיקר מבוגרים והם מקבלים מענה מצוות חוסן שנשאר שם עבורם וכן מאנשי העירייה – הם מקבלים את מלוא המענה ומביאים להם תרופות ואוכל אם הם חוששים לצאת מהבית. בהתחלה לא היה חשמל וקליטת טלפונים בעיר, זה מצב לא פשוט. הטילים ממשיכים ליפול עד היום והנזקים לבתים, למבנים ולנוף ברחבי העיר הם כבדים מאוד. יש הרבה שאלות על היום שאחרי, מה יהיה ואיך נשקם את העיר ואת האוכלוסייה, אתגר גדול מונח לפתחנו".
הצוות שלך, שרובו מורכב מתושבי העוטף, בעצם גם הוא עצמו עבר טראומה באירוע הזה, כיצד הוא ממשיך לתפקד בימים אלה?
"זו מציאות משותפת. אנשי הטיפול שלנו עוזרים לאנשים שעוברים פוסט טראומה כשהם בעצמם חוו אירועי טראומה והכל מתערבב. אני כמנהלת צריכה לנהל זאת בתבונה ורגישות, ולהיות עם יד על הדופק ולא למתוח את הצוות עד הקצה, כי גם הם עברו טראומות וחוו אובדנים. זו תנועה עדינה של הקשבה לגוף, ללב ולכאב".
מהן העצות שלך ליצירת חוסן בקרב המפונים כיום?
"החוויה המרכזית שלהם כרגע זה חווית הפליטות, הם תלושים, ולכן חשוב לייצר סדר יום, שגרה גם בתוך הכאוס. חשוב לסדר את החדר במלון, לעצב אותו כמעט כמו בבית, לפרק מזוודות ולסדר בגדים בארונות, לשים עציץ נחמד ולייצר סדר יום. חשוב לשלוח ילדים למסגרות, בתי ספר וגנים שהחלו לפעול במקום, ולקחת כמה שיותר חלק בפעילויות תרבות ופנאי המוצעות במקום. אני ממליצה מאוד להיות בעשייה, להתנדב, לפעול, להיות חלק מהנהגת המלון. העשייה היא מפתח ליציאה מהמשבר, חשוב לחזק אחרים ולהתנדב. בנוסף, חשוב להיות בתנועה כי הטראומה נצרבת בגוף. כדאי לעשות פעולות פיזיות שמפרקות את המתח שיושב בגוף – הליכה, ריצה, מה שאפשר. לאפשר לילדים לפרוק אנרגיה גופנית ולשתף ברגשות. לאפשר לילדים לדבר ולהתבטא דרך ציור ומשחק. אם ילדים בונים בלגו תחנת משטרה או אמבולנס וחיילים – לא להיבהל מזה, זו הדרך של הילדים לעבד קושי. חשוב להשתמש במילים מחזקות, ולהחזיק בתקווה: אנחנו מסוגלים, זה קשה אבל זה אפשרי, נעבור את זה יחד. חשוב לשתף, לשוחח, לא להישאר לבד ולהסתגר, דאגה בלב איש ישיחנה".
"מאוד רצוי לצמצם חשיפה לחדשות, בתקשורת הכל מועצם ואנשים חיים כך מחדש את האירועים והם גם כך בהצפה רגשית. לזכור שכמה שקשה – יהיה רגע שזה ייגמר ואנחנו נצליח עם הרבה אמונה בטוב. לא לאבד אמונה בטוב בעולם הזה. אחרי תקופה חשוכה וקשה, הטוב יגיע, בדיוק כמו שבסוף הלילה השמש זורחת. צריך לנסות לא ליפול לייאוש וכדי לעשות זאת חייבים לייצר סדר יום, להיכנס למעגלי תפקוד, ולצאת מחוסר האונים, כי חוסר אונים הוא אויב והוא מרכיב מרכזי בהתפתחות טראומה. כדי שלא נהיה בחוויה הזו אנחנו צריכים לפעול, לשפר את המצב שלנו".
ועתידה של שדרות?
"אני מאמינה גדולה בכוחות של אנשי העיר הזו. הם עברו דברים קשים בעבר, ושדרות היא סמל ודוגמא להתמודדות. אני מאמינה ביכולת של העיר המופלאה והמשפחתית הזו לצלוח את האירועים האלה ולשקם את העיר ואת עצמם".
