תמרה רוזנברג (53) עלתה מניו יורק לישראל ארבעה ימים, בעקבות מלחמת חרבות ברזל. תמרה עוסקת בחינוך, גרושה, אם לשלושה וסבתא לנכדים. את העלייה לישראל היא תכננה לפני פרוץ המלחמה, אך המציאות ששינתה את פניה באחת נתנה עוד דחיפה להחלטה שלה. "ב-7 לאוקטובר הייתי בבית הכנסת בארצות הברית בתפילה לכבוד חג שמחת תורה. חלק מהאנשים כבר ידעו מה קרה בישראל, ואלו שלא ידעו, כמוני, גילו מהר מאוד מההתלחשויות בבית הכנסת – ונחרדו. הבת שלי, שעלתה לישראל בתקופת הקורונה עם בעלה וילדיה, התקשרה אלי באותו ערב וסיפרה לי על הזוועות. היא אמרה שכדאי לי לדחות את הנסיעה לארץ. היססתי קצת אבל החלטתי שאני לא דוחה".
תמרה רוזנברג: "אני מאד אוהבת את החיים פה בישראל ומרגישה מאוד בטוחה ומאוד בבית, למרות המלחמה"
רוזנברג נחתה בישראל ב-11 לאוקטובר, ארבעה ימים בלבד אחרי האסון. "בינתיים אני גרה בפלורנטין בתל אביב יחד עם הבת שלי, בעלה וילדיהם. יש להם ממ"ד ויש באזור מקלטים", היא מסבירה. רוזנברג נולדה בארצות הברית להורים מהגרים מרוסיה, וכרגע עוסקת בתחום חדש בחינוך: הדרכת בוגרים לניהול גני ילדים, בתוך בנייני משרדים ובבניינים מסחריים. "וכך ההורים מגיעים לעבודה, מפקידים את הילדים בגן בבניין בו הם עובדים, ועובדים בראש שקט כשהילדים נהנים מזמן איכות עם הגננות והגננים המוסמכים. זה פרויקט מאד יפה של הממשל האמריקאי", היא אומרת ומבשרת – "בקרוב יתחילו ליישם את הפרויקט הזה גם בישראל".
אחת החוויות הראשונות שגרמו לה להתאהב בישראלים הייתה כשהכלב האהוב שלה, אותו קיבלה כמתנה מיד אחרי העלייה, הלך לאיבוד. "הסתבר שהוא הגיע לשוק לוינסקי. יצאנו לחפש אותו – הבת שלי, בעלה ואני. הסתובבנו בשוק ושאלנו אנשים אם ראו את הכלב. המון אנשים עזרו לנו לחפש ולא ויתרו, עד שמישהו מצא והחזיר לנו את כלבנו האהוב. זה שאנשים עצרו הכל והתאמצו לעזור לנו בחיפושים – זה ממש ריגש אותי. באותו הרגע הבנתי שלכאן אני שייכת. זה הבית שלי".
מדברים הרבה על עלייה חדה באנטישמיות בארצות הברית, אפילו עוד לפני המלחמה. את חשת בזה?
"לאחרונה חווינו בניו יורק הרבה מאוד אנטישמיות", היא מספרת. "באחד הימים הלכתי עם חברה להופעה במנהטן. כשעברנו במדיסון סקוור גרדן עברו לידנו שני גברים לבנים שקראו לעברנו קריאות גנאי נגד יהודים וירקו עלינו".
איך הגבתן?
"לא הגבנו. המשכנו ללכת בלי לעצור. באמריקה מי שמגיב על מעשים כאלה מסתכן בפגיעה אלימה".
***
אלכסה ראי גרינשטיין (23) גרה בשכונת פלורנטין בתל אביב, עובדת בחברת הייטק ומרגישה מאד ישראלית למרות שכל משפחתה חיה במנצ'סטר שבאנגליה, והיא כאן לבד. מזה שנתיים היא גרה בארץ אבל רק לפני חצי שנה היא פתחה תיק עלייה, ובימים האחרונים היא קיבלה את הדרכון המיוחל והפכה לישראלית של ממש. "עכשיו שיש לי דרכון ותעודת זהות, אני מרגישה הרבה יותר ישראלית וזאת הרגשה נפלאה", היא מציינת בחיוך.
למה חיכית שנתיים עד לפתיחת תיק עלייה?
"כי רק לפני חצי שנה הבנתי שאני רוצה לחיות פה כל החיים", היא מתוודה, "עכשיו ישראל היא הרבה יותר הבית שלי. לא מזמן התחלתי לימודי עברית באולפן, וכשאדבר עברית שוטפת אני ארגיש ישראלית במלוא מובן המילה". סבה של גרינשטיין הוא ניצול שואה, והיא מתארת את הבית בו גדלה כבית יהודי-ציוני-מסורתי. "הרבה פעמים סבא נסע לטיולים בישראל, והוא תמיד טען שכאן הוא מרגיש הכי בטוח. יהודי מרגיש הכי טוב בישראל. המדינה שינתה את חיי ממש לטובה ואני מאוד נהנית להיות כאן. החיים שלי פה יפים ומרגשים, והקושי היחיד זה הגעגוע למשפחה שלי".
כשהתרחשו הזוועות של השביעי לאוקטובר ואחר כך פרצה מלחמה – לא חששת? לא היו לך מחשבות אולי לעזוב ולחזור לאנגליה?
"ממש לא! לא פחדתי ואני לא מפחדת גם היום כשיש אזעקות וטילים. אמנם בתחילת המלחמה הייתי בשוק, אבל מהר מאד התאוששתי. היום אני משוכנעת שההחלטה שלי לעלות לישראל היא ההחלטה הנכונה ביותר שעשיתי בחיי. כאן אני מרגישה יותר בטוחה מאשר באנגליה, שם יש המון פרו פלסטינים והרבה הפגנות. המשפחה שלי מפחדת לחיות שם היום, וזה לא היה כך בעבר. לאחרונה הם הסירו את כל סממני היהדות שלהם כשהם מסתובבים ברחוב. כשההורים שלי צלצלו אליי מיד אחרי הזוועות בדרום ואמרו לי – 'אולי תבואי הביתה', אני ישר סירבתי. אמרתי להם שהבית שלי כאן בישראל".
אלכסה ראי גרינשטיין: "היום אני משוכנעת שההחלטה שלי לעלות לישראל היא ההחלטה הנכונה ביותר שעשיתי בחיי. כאן אני מרגישה יותר בטוחה מאשר באנגליה"
גרינשטיין מנסה לשנות את התדמית של ישראל בעולם באמצעות הרשתות החברתיות, ולתרום בדרכה למאמץ ההסברתי מהזווית המיוחדת שלה. "המטרה שלי היא לשכנע את העולם בצדקת ישראל. באינסטגרם, למשל, אני מפרסמת הרבה תמונות מזוועות מהשביעי לאוקטובר ומכל אירועי המלחמה. אני מרגישה שכשמדובר בשאר העולם – אסור לנו לצנזר. אסור שהם יעצמו עיניים, כך אני מנסה להילחם למען ישראל. חשוב לי שהעולם יבין שמבחינת הפלסטינים אין לנו זכות קיום כאן, והם לא מחפשים דרך לשלום או חיים משותפים. חשוב לי להראות עד כמה ישראל צודקת, מוסרית ובבסיס שלה חותרת לשלום, ופשוט כרגע היא צריכה להגן על עצמה".
ואת מצליחה לשכנע?
"ממש לא, אבל אני לא מפסיקה לנסות ולא מתייאשת. זה כמו הוויכוח הפוליטי בין ימין ושמאל. כולם מאד עקשנים ומתבצרים בעמדות שלהם. קשה לאנשים לצאת מהמקום שלהם ולראות דברים מנקודות מבט שונות".
***
אריאלה שרה בילוט (27) היא אחות במקצועה. בילוט הגיעה גם היא לארץ ב-11 לאוקטובר, מארצות הברית. היא מספרת שעוד לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, היא וחברותיה חוו לא מעט תקריות אנטישמיות במדינת ניו ג'רסי שבארצות הברית, שם נולדה ושם גרים בני משפחתה. "בתקופת הלימודים באוניברסיטה גרתי בניו יורק, ונתקלתי בהרבה הפגנות פרו פלסטיניות. הרבה פעמים ירקו עליי וקראו לי בקריאות גנאי כי זיהו שאני יהודייה. בבתי החולים בהם עבדתי היו מקרים רבים בהם חולים סרבו שאני אטפל בהם, משום שאני יהודייה".
איך בית החולים הגיב?
"הממונה עליי העביר אותי למטופל אחר. זה פגע בי מאוד, ממש נעלבתי עד עמקי נשמתי".
אריאלה שרה בילוט: "כאן אני לא מפחדת מכלום, אפילו לא מהאזעקות ולא מהרעש של היירוטים. יש לי הרבה אמונה והרבה תקווה"
איך בעצם אנשים ברחוב מזהים שאת יהודייה?
"אני תמיד בחצאית. החולצות שלי עם שרוולים ארוכים ואני תמיד עונדת מגן דוד על הצוואר".
בילוט גדלה בבית אורתודוקסי, וכילדה הייתה פעילה בתנועת בני עקיבא, ולמדה בבתי ספר בהם דיברו עם התלמידים בעברית והנחילו להם ערכים ציוניים. במסגרות בהם התחנכה ובבית בו גדלה, השרישו אצלה עוד מילדות את האהבה לארץ ישראל וההבנה שזה המקום היחיד המהווה בית לעם היהודי. כיום היא מתגוררת בגבעת שאול בירושלים, לומדת יהדות במדרשת רחל ומנסה להסב את רישיון העבודה שלה כאחות לרישיון ישראלי. בילוט אף מקווה להתמחות בקרוב בתחום נוסף: "אני מקווה מאד לעבוד בבית חולים בישראל כמיילדת".
לא חששת לבוא לישראל בזמן כזה?
"כאן אני לא מפחדת מכלום, אפילו לא מהאזעקות או מה-'בום' של היירוטים, כי אני יודעת שהכל יהיה בסדר ושכאן אנחנו מושגחים. ברוך השם יש לי הרבה אמונה והרבה תקווה".
***
מריה סולונדבה (32) עלתה לישראל עם בעלה סטפן (33) בסוף חודש אוקטובר האחרון. הם הגיעו לארץ אחרי שנה רגועה בתאילנד אליה נסעו ממוסקבה, מקום הולדתם. מריה היא צלמת מקצועית וסטפן מהנדס תוכנה. כיום הם מתגוררים בנתניה בדירה שכורה ובקרוב יתחילו ללמוד עברית באולפן. אחד הדברים שהכי קסמו להם בישראל ומשכו אותם לכאן, כך הם מספרים, הוא שיש כאן חופש דיבור מוחלט. "אנחנו מאוד התנגדנו למלחמה בין רוסיה לאוקראינה אבל לא העזנו להגיד מילה. ברוסיה, אם תגידי משהו נגד פוטין או נגד הממשלה שלו, למחרת כבר תהיי בכלא", מציינת מריה. "כאן יש חופש דיבור מוחלט וכל בן אדם רשאי להגיד בצורה חופשית כל מה שבא לו. אולי לכם זה מובן מאליו אבל עבורנו מדובר בדבר לא מובן מאליו בשום צורה".
לא חששתם להגיע לכאן?
"הגענו לארץ ישר לתוך המלחמה. לא פחדנו למרות שהגענו מתאילנד שהיא ארץ מאוד שלווה ומאד ידידותית לישראלים. ההורים שלי ושל סטפן ניסו לשכנע אותנו לדחות את העלייה לישראל, אבל הם לא לחצו עלינו. הם כמובן ידעו על הכוונה שלנו לעלות. אנחנו התחלנו בהכנות לעליה עוד בשנת 2022. ב-7 לאוקטובר שמענו על הטבח הנורא בדרום ישראל. זה היה מזעזע, אבל זה לא גרם לנו לשנות את התוכנית המקורית, ואכן עלינו בתאריך שנקבע לפני המלחמה. אמרנו להורים שלנו – 'אל תדאגו' ויצאנו לדרך.
מריה סולונדבה: "כאן יש חופש דיבור מוחלט וכל בן אדם רשאי להגיד בצורה חופשית כל מה שבא לו. אולי לכם זה מובן מאליו אבל לנו זה לא מובן מאליו בשום צורה"
"בארץ הבנו את המשמעות של מעשי הטבח האכזריים של ילדים, תינוקות, נשים וגברים. זה אסון נוראי. אנחנו ממש כואבים את הסבל הנורא של האנשים בישראל, זה פשוט לא יאומן. כעת אנחנו מתפללים עם כל עם ישראל שיחזירו את החטופים הביתה למשפחותיהם".
למרות המציאות הקשה, מריה עדיין אופטימית: "אני מקווה מאוד שהמלחמה הזאת תהיה המלחמה האחרונה, שהחיים פה יהיו הרבה יותר טובים בעתיד ושלא תהיה כל כך הרבה שנאה באזור. אני יודעת שיש אנשים שיקראו את מה שאני כותבת ואולי יגיבו בספקנות או בציניות, אבל אני רוצה להאמין שזה אפשרי".
