"כשאני מצילה פצוע אחד אני בעצם מצילה משפחה שלמה", מציינת בסיפוק סמ"ר נגה אילוז (23) החיפאית, שהיא אחת משבעים הפרמדיקיות שנלחמות בימים אלו בעזה לאחר שהוקפצו למילואים בצו 8. אילוז, שעם סיום לימודיה באולפנת עמית התגייסה לצה"ל לקורס פרמדיקים, לא העלתה בדעתה שביום מן הימים היא תיכנס לעזה ותטפל בפצועים תחת אש.
אילוז מדגישה: "אני רואה את עצמי כלוחמת כמו כל לוחם אחר וגאה מאד לייצג את הצד הנשי בתחום המאתגר הזה. גם כשהייתי בקורס הפראמדיקים בצה"ל לא ראיתי שום הבדל בין הבנים לבנות בקורס. קיבלנו את אותה הכשרה ויש לנו אותן יכולות, אותה אחריות ואותה מטרה לתרום למדינה. ההרגשה שאני לוקחת חלק בהצלת חיים מאד מספקת".
אחד הרגעים המטלטלים והמרגשים שחוותה בעזה היה כשנתנה טיפול עזרה ראשונה מציל חיים ללוחם שריון אשר נפצע בראשו מירי צלף. "זה היה בחאן יונס", היא נזכרת, "לפתע נתקלנו באירוע אש. כולנו נכנסנו לכלים. ומיד אחרי שדווח על פצוע, אני יחד עם החובש ועוד לוחם יצאנו לטפל בו. חבשנו אותו, הרגענו אותו והעברנו אותו למסוק שהעביר אותו לטיפול בבית חולים ברזילי".
זו הייתה הפעם ראשונה שטיפלת בפצוע תחת אש?
"פעם ראשונה בעזה. לפני השרות הצבאי טיפלתי בפצועים כשהתנדבתי במד"א. אחרי סיום קורס הפרמדיקיות בצבא שירתי בשריון ושם גם טיפלתי בהרבה פצועים. אבל בתנאים כאלו, תחת אש, בתוך עזה – זו אכן הייתה הפעם הראשונה".
סמ"ר נגה אילוז: אני רואה את עצמי כלוחמת כמו כל לוחם אחר וגאה מאד לייצג את הצד הנשי בתחום המאתגר הזה. גם כשהייתי בקורס הפראמדיקים בצה"ל לא ראיתי שום הבדל בין הבנים לבנות בקורס
אילוז מספרת שלמרות הסיפוק שהיא חווה בתפקיד, האתגרים בתור אישה המשרתת בין גברים הם מורכבים ולא פשוטים. "ישנו כמובן הקושי איך אני כבת יחידה בוחרת איפה לישון. בדרך כלל אני ישנה בחלק האחורי. ויש גם את הקושי איך ואיפה להתפנות", היא צוחקת במבוכה. "בעיקרון כל פעם מוצאים פתרון אחר שלא מהווה סכנה. אם אפשר לצאת מהכלי מתפנים מתחת לשיח או מאחורי אחד מכלי המלחמה. ואם אי אפשר לצאת בגלל מטח יריות, מתפנים לתוך מיכל שהוכן מראש ויש מי שמייעץ להתפנות לתוך קסדה. הבנים מבינים את הבעייתיות של הבנות ולכן הם מתחשבים ועוזרים".
למרות הכול נראה שאת ממש אוהבת את העבודה שלך כפרמדיקית?
"נכון. אני ממש מרגישה שנועדתי לתפקיד הזה", היא אומרת בהתלהבות שהיא מתקשה להסתיר. "כבר כילדה נמשכתי לתחום הרפואה. כשהייתי בת 16 אימא שלי נפטרה וזה הוסיף עוד נדבך למשיכה שלי לעולם הרפואה. לפני שנה השתחררתי מצה"ל ובימים אלה אני מתכוננת לפסיכומטרי במטרה להתקבל ללימודי רפואה".
איך המשפחה הגיבה כששמעו שאת נכנסת לעזה?
"אבא נורא דאג, ואמא איננה… האמת היא שכשנכנסתי לתוך המלחמה ברצועה חשבתי על אימא שלי ואמרתי לעצמי – טוב שיש עוד מישהו ששומר עליי מלמעלה. אני מרגישה שהיא איתי".
"מאושרת להיות לוחמת ופרמדיקית"
גם נגה רטמנסקי גויסה בצו 8 כבר בשבעה באוקטובר, ימים ספורים לפני שהייתה אמורה לעלות על מטוס ולצאת ל"טיול הגדול". "הייתי אמורה לטוס בעשרים לאוקטובר. כמובן שוויתרתי. ידעתי שאני חייבת להיות כאן עכשיו ואני שמחה מאד שנפלה בחלקי ההזדמנות והזכות להיות פה בזמן הזה. המטרה שלי בעזה היא אחת – להציל חיים", היא אומרת בהחלטיות.
"אני מתפללת בכל יום להצליח במשימות שמוטלות עליי בתור פרמדיקית. כל יום שאני פה זה למען אזרחי מדינת ישראל. לזה הוכשרתי בקורס הפרמדיקיות בצה"ל שכל כך רציתי להיות חלק ממנו. נלחמתי בשיניים כדי להתקבל לקורס. אנשים לא יודעים כמה קשה להתקבל לקורס הזה, שנמשך שנה וחצי. היום כשאני בעזה אני ממש מאושרת וגאה להיות לוחמת ופרמדיקית".
אני שומעת את הגאווה, אבל אין רגעים של פחד? מה קורה כשאתם פתאום תחת מטח אש?
"היה מצב כזה. לא סיפרתי את זה עד עכשיו לאף אחד. לא רציתי להדאיג את המשפחה. היינו תחת התקפה. הטנק שלנו נפגע מכוחות האויב. למזלנו אף אחד לא נפגע, אבל היה רגע של פחד. פתאום קלטתי שכל החיים שלנו תלויים על חוט השערה".
נגה רטמנסקי: "היינו תחת התקפה. הטנק שלנו נפגע מכוחות האויב. למזלנו אף אחד לא נפגע, אבל היה רגע של פחד. פתאום קלטתי שכל החיים שלנו תלויים על חוט השערה"
רטמנסקי נושמת עמוק ונזכרת במקרה נוסף: "לא מזמן הייתה פגיעה של טיל באזור כוחותינו. יצאתי מהטנק עם החובש שלי לטפל בפצועים. אחד הפצועים, שהיה פצוע ראש, היה מאוד היסטרי ומודאג ביחס לחבר שלו שנפגע יחד איתו. במקרה הזה לא היה צורך בטיפול פולשני אבל היה צורך לחבוש אותו ולהרגיע אותו. אני טיפלתי בראש והחובש שלי הרגיע אותו בצורה מצוינת. בסוף הפצוע שלנו נרגע ואפילו חייך. אחר כך פינינו אותו לנקודת המסוק, שם הוא טופל על ידי יחידת חילוץ והצלה והוסק לבית החולים".
איך הייתה הכניסה הראשונה לעזה?
"חצינו את הגבול בין ישראל לעזה בתוך הטנק בלילה. אחרי 24 שעות יצאתי בפעם הראשונה מהטנק והכל נראה לי נורא מוזר. בניינים הרוסים, מלא חול, כאילו הגענו לעולם אפוקליפטי. בן הזוג שלי, שגם הוא פרמדיק, נמצא גם בעזה. נחמד לי לדעת ששנינו משרתים באותו אזור גם אם לא ביחד. מצד אחד אני פרמדיקית ולוחמת, מצד שני – אני בת זוג שדואגת לו בטירוף. ואין ספק שיש סיבה לדאגה".
מה הייתה התגובה שלך אחרי מטח האש הראשון שחווית בעזה?
"היה הדף חזק, הבזק אור ועשן. לקח כמה שניות להבין מה הסיטואציה. למרות שהטנק נפגע המשכנו להילחם. הטנק הושבת לשבוע ימים ואני עברתי לכלי אחר שמיועד לפינוי פצועים".
איך ההורים שלך הגיבו כששמעו שאת נכנסת לעזה?
"ההורים שלי נורא נלחצו, והם עדיין דואגים. בהתחלה הם ניסו לשכנע אותי לוותר, אבל בשלב מסוים הם הרימו ידיים ולאחרונה הם אפילו אמרו לי כמה הם גאים בי ומעריצים אותי – על העובדה שאני גם נלחמת עם הכוח הלוחם בחזית וגם מטפלת בפצועים".
אני מבינה שיש הרבה קשיים ואתגרים, במיוחד כאישה. האם היה מצב בו הרגשת שאת רוצה להרים ידיים ולעזוב את עזה?
"לי זה לא קרה, אבל היו פרמדיקיות שעזבו. כבר בשבוע הראשון שלנו בעזה אחת הפרמדיקיות שהייתה איתנו, חזרה הביתה. אני מבינה לליבן של אלו שלא מחזיקות מעמד. אין ספק שהחיים והעבודה כאן מאוד קשים. זה לא מתאים לכולן". אך למרות זאת היא ממליצה בחום לבנות לשרת כפרמדיקיות. "זאת זכות גדולה. אני מרגישה שזכיתי".
מלחמת מצווה
"הרגע שנכנסתי רגלית לעזה זכור לי כרגע מרגש בטרוף", נזכרת סמ"ר במיל' אליה עתאלי (24), פרמדיקית בגדוד 7020 חטיבה 5. "אני מרגישה שאני לוחמת ותורמת בתקופה היסטורית. יש תחושה עמוקה של משמעות", היא מציינת.
היא התגייסה לצה"ל ב-2018 ויצאה לקורס פרמדיקים, שבסיומו שובצה בגדוד שקד גבעתי והייתה לאחת הלוחמות הראשונות בחי"ר (חיל רגלים). בשבת של השביעי לאוקטובר, יום הטבח המזעזע ביישובי עוטף עזה, היא הוקפצה למילואים בשעה 9:30 בבוקר, טיפלה בפצועים רבים והצילה חיים. עתאלי, שהבינה שארע אסון בממדים שאנחנו לא מכירים, לא הסתפקה במתן סיוע רפואי בלבד והחלה לתעד את מה שראתה סביבה ולערוך סרטוני הסברה כדי שכל העולם ייראה ויידע.
סמ"ר אליה עתאלי: "גם אם חלילה נפצעים אנחנו יודעים שהמלחמה היא על הצדק, בארץ ובעולם כולו. זה הזכיר לי למה אני פה. הלכתי עבור השלום בעולם ועבור החטופים".
"חשוב מאד להראות לעולם מה קרה כאן. אני משתדלת לשתף את מראות הזוועה מנקודת המבט שלי. לפני הכניסה לעזה הייתי בבארי, בכפר עזה, בנחל עוז ובבסיסי צה"ל שהותקפו באותה שבת מחרידה. מה שראיתי היה נורא ואיום. אין מילים שיוכלו לתאר את זה. התושבים בעוטף עברו טבח נוראי. היה מזעזע לראות את הבתים השרופים, את הבסיסים הצבאיים ואת חדרי התצפיתניות שנותרו בהם סימני הטבח והמאבק. הגעתי, ראיתי, בכיתי ואז הרגשתי שאני חייבת לתעד הכל במצלמה שלי ולהראות לעולם. אז התחלתי לצלם ולתעד את מה שראיתי. אני מפיצה את הסרטונים בכל הרשתות וכלי התקשורת – פייסבוק, יוטיוב, אינסטגרם ובעצם בכל מקום אפשרי. עד שהגעתי וראיתי לא הבנתי את גודל הזוועות. זאת הייתה לגמרי יוזמה אישית שלי.
"הייתי מראשוני הפרמדיקים שהגיעו לאזור המחריד, וכבר בנסיעה התחלתי לצלם. החלטתי להראות באמצעות הצילומים שלי מה קורה כאן". הסיפוק הגדול, כך היא מספרת, היה כשהחלו להגיע תגובות: "אנשים מכל העולם כותבים ומגיבים וזה ממש מעודד. מסתבר שמאוד חשוב לחשוף לכל העולם את מה שקורה פה. להראות שלמרות הכול, אנחנו חזקים ואפילו בתוך הזוועות של השבעה באוקטובר אנחנו ממשיכים להיות אופטימיים".
היו גם תגובות שליליות?
"יש גם תגובות של אנטישמים ופרו פלסטינים. אני לא מתייחסת אליהם. אני לא נכנסת לוויכוחים וממשיכה לשתף את המסרים החשובים שלנו".
עתאלי היא בוגרת אולפנת נווה חנה אורה סטון ומתגוררת באפרת, חמישית מבין שמונה ילדים במשפחה שמאוד גאה בבת הקרבית. "חוץ ממני – משרתים היום במלחמה גם האח הגדול שלי וגם אחי הקטן. הגדול שריונר שנלחם בעזה והקטן באגוז".
מתי את נכנסת לעזה?
"נכנסתי לעזה בפעם הראשונה לפני חודש וחצי. הרגע בו עברתי את הגדר שמפרידה בין שטח ישראל לעזה היה בשבילי רגע אדיר. תמיד אמרו – בנות לא עוברות גבול. והנה אני עוברת ומרגישה שאני מנפצת עוד תקרת זכוכית. כמו כל חיילי חי"ר נכנסתי לעזה רגלית באזור שתוואי השטח בו קשה וכולל הרבה עליות וירידות והמון חול, כשאני סוחבת על הגב ציוד כבד שכולל ציוד רפואי לניתוחי שדה, תרופות ועוד אביזרים רפואיים מצילי חיים. הציוד כולל גם וסט קרמי, מים, ציוד אישי וכמובן הנשק האישי – רובה המיקרו-תבור שאני מאוד אוהבת, למרות שהוא כבד. אנחנו הבנות היחידות בחי"ר עם מיקרו-תבור. כל שאר הבנות מצוידות ב-M16. הרבה פעמים אנשים מופתעים לראות בת עם מיקרו-תבור".
לא היה בך פחד כשנכנסת לעזה?
"היה בי פחד בריא ששמר עליי, השאיר אותי דרוכה, כשאני מוכנה עם הנשק. כשצעדתי שם נזכרתי במה שאמר לי אחי ביום הראשון של המלחמה: אנחנו במלחמת מצווה. גם אם חלילה נפצעים אנחנו יודעים שהמלחמה היא על הצדק, בארץ ובעולם כולו. זה הזכיר לי למה אני פה. הלכתי עבור השלום בעולם ועבור החטופים. הרי ראיתי בעיניים שלי את תוצאות הטבח הנוראי והבטחתי לעצמי שדבר נורא כל כך לא יחזור לעולם, שאנחנו נילחם עד הרגע האחרון".
