טלי מדינה היא חקלאית בכל רמ"ח איבריה. היא מאיישת תפקיד שעדיין נדיר למצוא בו נשים – מנהלת הרפת של קיבוץ אורים. באותה מתקפה רצחנית שהחלה בשמחת תורה ולמעשה עד היום – היא ממשיכה להוכיח גבורה נשית מדהימה.
ב-7.10 היה קיבוץ אורים שבנגב המערבי נצור ומוקף מחבלים. למרות האזעקות וירי הטילים הבלתי פוסק, למרות שאין להם בכלל ממ"ד, למרות שבעלה נפצע מירי מחבלים והיא נותרה לבד עם ילדיה הצעירים – טלי מדינה לא ויתרה. כל החליבות באותה שבת התבצעו – תחת אש חיה. כאשר כל הקיבוץ, כולל בני משפחתה וחלק מעובדיה, התפנו למקום אחר, בטוח יותר, טלי לא עזבה, ודאגה שאספקת החלב מרפת קיבוץ אורים לא תיפסק אפילו לא לרגע אחד.
בזכות גבורתה ושמירתה על חוסן החקלאות הישראלית, זכתה טלי להיות אחת מ-20 הנשים שזכו לציון והוקרה מקק"ל בדרך חדשה שהוקמה בכניסה לפארק אופקים: דרך הגיבורות. סיפורה של טלי מסופר שם יחד עם סיפוריהן של נשים מעוררות השראה אחרות שעלו לכותרות בעקבות המלחמה, בהן שוטרות, מתנדבות זק"א, לוחמות ואזרחיות שפעלו להצלת אחרים.
"אין על עם ישראל"
טלי בת ה-52 נולדה וגדלה בכפר פינס, למשפחת חקלאים שורשית שהחזיקה לולי תרנגולות, כך שמגיל צעיר חונכה לעבודת המשק ולערכי ציונות. בהמשך למדה לתואר ראשון במדעי בעלי חיים בפקולטה לחקלאות ברחובות. היא נשואה ואם לארבעה ילדים, בעלה, חיים, הוא איש מחשבים. לפני קצת יותר מ-12 שנה הגיעה המשפחה לקיבוץ אורים והתיישבה שם, ומאותו רגע החלה טלי לעבוד ברפת, כאשר לפני כשש שנים מונתה למנהלת.
הבחור שהגיע להכין אוכל לפרות ברפת, כותב לי שיש שמועות על ירי בצומת אורים. מיד כתבתי לחיים, והוא אומר לי שהוא נפצע ושולח לי תמונה שמראה שהוא קיבל כדור בכף היד
תוך כדי שיחה איתה מגיע טכנאי מקררים מאחד הקיבוצים הסמוכים, מספר לה בלהט על המחבלים שחדרו לביתו באותה שבת שחורה, שגנבו לו את הרכב ואת כל הציוד, ובאותה נשימה מספר לה על ההנחה שקיבל מהאנשים מהם רכש את הרכב החדש לאחר שקיבל כסף מהביטוח, על אלו שעזרו לו לבנות מחדש תא כלים וציוד ברכב, על כל מי שתמך בו ותרם לו כלים כדי שיחזור לעבודה. "אין על עם ישראל", אומרת טלי בהתרגשות כשהיא שומעת את סיפורו.
איפה היית כשהחלה המתקפה ב-7.10?
"בשש ועשרים בבוקר בעלי יצא לרכיבת אופניים עם חבר, כפי שהוא עושה מדי בוקר. אני עדיין ישנתי, והבן הצעיר, שהוא כמעט בן שבע, הצטרף אליי למיטה. אמרתי לו: בוא, תתפנק. דקה לאחר מכן אני שומעת רעמים מתגלגלים. המחשבה הראשונה שלי הייתה שלא הודיעו בתחזית על גשם. ואז החלו אזעקות בלתי פוסקות, ומטח מטורף שלא הכרנו בעבר. לנו אין ממ"דים, וחדר השינה שלנו בנוי מבנייה טרומית. בני ואני דהרנו לחדר של בתי בת ה-15, ונשכבנו על הרצפה. לא הספקנו לקום לצחצח שיניים. ניסיתי להתקשר לבעלי, הוא לא ענה, אבל כתב לי שהוא ירד לצד הכביש עם החבר. הבטיח שיחזור אחרי שזה יירגע. בינתיים יצרתי קשר עם הרפת, ביקשתי מהעובדים לעצור חליבה ולהיכנס למיגונית שיש שם. חצי שעה לאחר מכן, הבחור שהגיע להכין אוכל לפרות ברפת, כותב לי שיש שמועות על ירי בצומת אורים. מיד כתבתי לחיים, והוא אומר לי שהוא נפצע ושולח לי תמונה שמראה שהוא קיבל כדור בכף היד. הוא ניסה לעלות לכביש ולעצור אמבולנסים, אבל אחד שעבר היה מלא פצועים קשה ולא יכול היה לקחת אותו. באמבולנס השני היה חובש מתנדב מאורים שזיהה אותו, ואז פינו אותו לסורוקה. אחרי שתפרו לו את היד, אמרו לו שרוצים לשחרר אותו, הזהרתי אותו שלא לחזור לכאן, לא להתקרב בכלל. הוא נשאר בבאר שבע וחזר רק בראשון".
והילדים הגדולים?
"הבכור סטודנט ומתגורר בבאר שבע, והשני חייל אבל הוא היה בחדרי מגורים לצעירים של הקיבוץ, כך שאני נותרתי בבית עם שני הקטנים, הנערה והילד".
לאחר שעה וחצי הודיעה טלי לאנשי הצוות שלה שינסו לחלוב, כי הפרות עמדו בהמתנה לחליבה. "ביקשתי מהם שלא יעשו זאת בדרך הרגילה, אלא שייכנסו למכון, ירכיבו 16 פרות לכל עמדות החליבה הקיימות, ויחזרו למיגונית, עד הנגלה הבאה. עסקנו רק בחליבה והאכלה, וויתרנו על כל עבודות התחזוקה השוטפות האחרות. לא ויתרנו על אף חליבה. את חליבת הבוקר הראשונה סיימנו באיחור גדול, אבל המשכנו לעשות חליבות באותו יום. זה מה שאנחנו עושים כאן – מייצרים חלב, לא לחלוב זו לא אופציה. בדיעבד, אם הייתי יודעת שיש כאן מחבלים על הגדרות, לא יודעת אם הייתי אמיצה כמו שהייתי. הנהג שאוסף מאיתנו את החלב הוא ממושב פטיש אז הוא המשיך להגיע ולחלק אותו, גם תחת אש".
קיבוץ אורים נמצא מרחק של קילומטרים ספורים בלבד מקיבוץ רעים, אך אלה היו הקילומטרים שעשו את ההבדל באותה שבת, לקח למחבלים יותר זמן לעבור אותם. הם הגיעו לאורים באותה שבת, אך כוחות צבאיים שהגיעו מאזור צאלים כבר היו על גדר הקיבוץ ועצרו אותם.
מה קרה למחבלים שהגיעו אליכם?
"הצבא תפס אותם כי הוא הגיע לכאן לפניהם, לכן למזלנו הגדול הם לא נכנסו לקיבוץ. למחרת, ביום ראשון, הגיעו לכאן 11 מחבלים, והיה קרב יריות איתם בשער שבו הם נהרגו".
לי זה היה ברור שאני נשארת כאן לעבודה, יחד עם הצוות שלי. נסעתי לפיקוד העורף להביא להם אפודים וקסדות, עוד בזמן שהיו מחבלים בשדות מסביב
כשטלי הבינה שהחליבה ממשיכה כסדרה, היא רצה עם ילדיה למקלט שרחוק מזמן ההתראה המועט שיש לתושבי האזור. לכן הם נשארו בקרבתו, כאשר הם יוצאים לנשום אוויר מהצפיפות שבתוכו ברגעי הפוגה, ונכנסים פנימה באזעקות.
למחרת, כאשר חיים בעלה הצליח בדרך לא דרך להגיע ולהיכנס לקיבוץ, היא אמרה לו: "קח את הילדים וסע מכאן". הוא אסף אותם ונסע לחברים בקיבוץ חצבה בערבה. "לי זה היה ברור שאני נשארת כאן לעבודה, יחד עם הצוות שלי. נסעתי לפיקוד העורף להביא להם אפודים וקסדות, עוד בזמן שהיו מחבלים בשדות מסביב". כמעט כל שאר חברי הקיבוץ התפנו גם הם, כולל כמה מעובדי הרפת, בעוד כמה אחרים נשארו. שלושה מהם הם בני הפזורה הבדואית, ומדי ערב נאלצה טלי להוציא עבורם אישורי אלוף לעבודה, מכיוון שקיבוץ אורים נסגר והוכרז כשטח צבאי סגור. העובד התאילנדי שהיה איש מפתח עזב, אך סטודנטים שהגיעו מקמבודיה לתוכנית לימודי חקלאות ועבודה, נשארו.
וכך במשך חודש שלם, החודש הראשון למלחמה, ישנה טלי במקלט של קיבוץ אורים בלילות, ללא בעלה וילדיה, ובימים עבדה ברפת. לאחר חודש, הודיע לה בעלה שהוא לא מסוגל יותר, הוא עבר טראומה נפשית בעקבות הפציעה, ואז החליטו יחד לעבור כמשפחה לקיבוץ רביבים, מרחק חצי שעה נסיעה מאורים. כיום טלי נוסעת בבוקר לרפת וחוזרת בשעות הערב לרביבים.
בכל פעם שהגיעו לכאן מתנדבים עם אוכל חם לחיילים, חילקו גם לנו, זכיתי לראות הופעות נפלאות של אמנים שהגיעו לכאן בהתנדבות, יש לי רק מילים טובות לומר על העם שלי
"כאשר העובדים החלו לעזוב, התחלתי להיעזר במתנדבים. ממש עם ישראל במיטבו. כל יום התקשרו אלי אנשים עד שבסוף הפניתי אותם להתאחדות יצרני החלב – והם ארגנו אותם להגעה לפי צורך. עד עכשיו יש מתנדבים עם ניסיון רב בחקלאות שאומרים לי: רק תגידי, ואני מתייצב. בכל פעם שהגיעו לכאן מתנדבים עם אוכל חם לחיילים, חילקו גם לנו, זכיתי לראות הופעות נפלאות של אמנים שהגיעו לכאן בהתנדבות, יש לי רק מילים טובות לומר על העם שלי".
מחוץ לתוכנית הפיצויים
הקושי הגדול של טלי הוא היחס מטעם המדינה לקיבוץ שלה. מכיוון שהקיבוץ נמצא 14 ק"מ מהגדר עם עזה, ולא צמוד גדר כמו הקיבוצים האחרים, הוא נותר מחוץ לתוכנית הפינוי והפיצוי של תושבי העוטף, על אף שמדובר באותה מועצה אזורית – אשכול. "אין לנו ממ"דים, אין כיתת כוננות כי היא פוזרה לפני כמה שנים, הגדר של הקיבוץ היא טלאי על טלאי כי שנים סבלנו מגניבות חקלאיות כאן. הרגשנו שהופקרנו, כל מי שעזב לא קיבל פיצוי ולא השתתפות בפינוי".
במועצה אזורית אשכול יש 32 יישובים, 29 מהם נכללים בתוכנית הפיצוי של הממשלה, ושלושה לא: אורים, צאלים וגבולות. "ראש המועצה שלנו, גדי ירקוני, הודיע שהמועצה תשלם עבור מי שהמדינה לא מפנה, אבל צריך להבין – זו מועצה קטנה, השכול והאבל הם של כולנו, כולנו מאותה שכונה. הילדים שלנו למדו באותו בית ספר עם הילדים מבארי ורעים, אלה חברים שלנו שנרצחו, שנחטפו. החטוף לואיס הר הוא בן קיבוץ אורים, הוא פשוט נסע לעשות את השבת עם בת זוגו בקיבוץ ניר יצחק. הנרצחים מאיר וליז אלחרר הם הורים של עדי, בת כיתה של בני הצעיר שהסתתרה בארון בממ"ד. הקיבוץ שלנו נהפך לשטח צבאי סגור, ובכל זאת – מישהו העביר סרגל, ומה שמעבר לסרגל – שזה אנחנו – לא נחשב בכלל. מבחינת המדינה אנחנו כלום".
כאחת מ-20 הגיבורות שנבחרו, השתתפת לפני ימים ספורים בטקס חניכת דרך הגיבורות של קק"ל, איך הרגשת?
"אני שמחה מכך שנותנים במה לנשים ורואים אותנו, שרואים את המאמץ שעשינו לשמור כאן על המקום, שרואים את הלוחמות האמיצות ששמרו על חיינו. אני שמחה בפרס הזה. נטעתי בטקס עץ וזה היה מרגש מאוד. זה חשוב בעיני שהדרך הזו נקבעה באופקים, כי זו עיר שנפגעה קשות עם כמה עשרות נרצחים. בפארק המבקרים יוכלו לקרוא את הסיפור של כל אחת מאיתנו, וזה חשוב".
תוך כדי המלחמה והעומס ברפת, הספיקה טלי לסיים קורס חובשים של מד"א.
ומה הלאה מכאן? מתי תחזרו להתגורר באורים?
"בעלי מתמודד עם טראומה לא קלה, הוא מרגיש כרגע חוסר ביטחון לבוא לכאן, והוא מטופל. עדיין לא עיבו כאן את כיתת הכוננות. לא ברור מי יעזור לנו להתמגן. חלק מחברי הקיבוץ שאין להם ילדים קטנים חזרו, אבל מי שיש לו ילדים לא חזר – מערכת החינוך באזור מושבתת ואין למה לחזור. בינתיים אנחנו ברביבים עד להודעה חדשה, אני אשמח שנחזור לגור כאן. בכל מקרה, חשוב לשמור על החקלאות הישראלית, ואם הסרגל מותיר אותנו בחוץ, זה פוגע בכל המועצה האזורית שלנו ובכל החקלאות המקומית".
"מצדיעים להן"
קרן קימת לישראל השיקה את דרך הגיבורות בכניסה לפארק אופקים, שנועדה להנציח את גבורתן של נשים ישראליות אשר פעלו בקור רוח והצליחו במעשיהן להציל חיים של עשרות אנשים בזמן המתקפה האכזרית של ה-7 באוקטובר. האירוע המיוחד, שאותו הנחתה לינור אברג'יל, הוקיר את גבורתן של 20 נשים שהגיעו להשתתף בו.
יו"ר קק"ל, יפעת עובדיה לוסקי אמרה כי "מי שהביט, ראה היטב שבשביעי באוקטובר היו המון נשים, בין אלו שהתייצבו ללא פקודה. אותן, את הנשים הגיבורות האלו, באנו להוקיר היום. את הנשים שנלחמו כדי להחזיק את הדלת של הממ"ד, את הרבש"ציות האמיצות, את הלוחמות והשוטרות את הרופאות והחובשות שהצילו מאות חיי אדם. שלא נכנעו לפחד, שלא עצרו לנוח, שגילו תושייה ופעלו ללא היסוס. כל אחת וכוחות העל שלה. גיבורות ציוניות, כאן לידנו. בשר ודם. אנחנו מצדיעים לגיבורות בצורה מיוחדת. לא הצבנו כאן פסל או אבן דוממת. סללנו דרך. כי הגיבורות של השבעה באוקטובר הן חלק מדרך ארוכה, שמתחילה הרבה לפנינו – ותימשך הרבה אחרינו״.
נורית כהן, מתנדבת זק״א, סיפרה כי ״אני וחברותי בזק״א כולנו היינו בעוטף ועסקנו באיסוף הגופות. כל שובל של דם, כל חור ברצפה סיפר לנו סיפור, של ירי, של השלכת רימון. עבדנו ימים כלילות לאסוף את כל הגופות והממצאים. אני רואה חיבור בין הנשיות, הלידה, התקומה, הנטיעה – להיות חזק ולא לוותר, אנחנו כאן כדי להישאר״.
״שוטרי משטרת ישראל עמדו בשבת השחורה כחומה בצורה", אמרה רפ״ק מורן טדגי. "59 שוטרים אינם עוד עמנו. ידעתי שזה הרגע לתת את כל כולי. רימון אחר רימון, ירי אר-פי-ג’י שקולם עדיין מהדהד באוזניי. אבל ידענו דבר אחד: נחרף נפשנו אבל מכאן הם לא יוצאים. נגן על העיר אופקים. מי ייתן שנדע ימים של שלום וביטחון בארצנו״.
טלי חדד סיפרה כי ״הבן שלי איתמר יצא ונלחם כי ידע שזו המטרה לשמור על הבית על ארץ ישראל שלו. לקח את נשקו ויצא לקול היריות. הוא יצא עם הנשק ואני יצאתי בעקבותיו. זה הבן שלי אחרי הכל. שמענו קרב גדול וראינו שיירה של מחבלים צועדת. ראיתי פצועים והרוגים והחלטתי לרוץ ולהביא את הרכב מהבית ולהוציא פצועים. הפצוע הראשון היה איתמר שלי. לקחתי אותו ואמרתי לו: אמא לא באה איתך לבית החולים, אני חוזרת לאסוף עוד פצועים ואתה תהיה גיבור. כך אספתי עוד 12 פצועים. איתמר ספג ארבעה קליעים אבל הוא יצא מהתופת. עם ישראל חי״.
