סיפור האהבה המיוחד בין הדר ליהונדב לוינשטיין ז"ל שנהרג בעזה, חוצה זמן ומקום

"בפעם ראשונה שראיתי את יהונדב חשבתי שהוא נראה כמו גוליבר, הוא היה סוג של ויקינג ענק עם נשמה של ילד" מספרת הדר לוינשטיין שאיבדה את בן זוגה יהונדב לוינשטיין, בשבוע הראשון לקרבות ברצועת עזה. יהונדב נפל בקרב קשה, כאשר כוח של סיירת גבעתי נכנס לבית שחשב שהוא כבר מטוהר ממחבלים.

"בכל התקופה שלפני הכניסה הקרקעית לעזה הוא היה במורל גבוה מאוד ובנחישות מטורפת". מספרת הדר, "בשביעי באוקטובר הוא אפילו הצליח לחלץ תושבים מיישובי העוטף, ולאחר אותם ימים הוא והצוות שלו היו באופוריה כי אף אחד לא נפגע. הרגישו שלגמרי הם הולכים לנצח. הוא היה חדור להשיב את הכבוד של עם ישראל ולהציל את החטופים" היא מוסיפה, "אני פחדתי ודאגתי, והוא הרגיע אותי, הוא תמיד היה העוגן שלי ושל כולם, וכמה שדאגתי הוא היה בשיא הטירוף להיכנס".

"יהונדב מאוד אהב את ארץ ישראל ואת ההיסטוריה, וידע המון. עניין אותו לגלות פיסות היסטוריה ולחשוף אותן דרך הידיים"

היא בת 26 מירושלים, עד שיהונדב נהרג היא עבדה בעמותת "שקל" כמדריכה. "אני תופרת במקצוע שלי, אז עבדתי במתפרה עם חבר'ה שנמצאים על הרצף. היינו תופרים ומוכרים את המוצרים שלנו בחנות ייחודית של העמותה".

היא גדלה בגינות שומרון לאבא תימני ולאמא אשכנזייה. החמישית מבין שישה ילדים. "בית תימני דתי עם כל המניירות של תימנים", מספרת הדר בחיוך. היא למדה באולפנת להבה בקדומים ואת שנות השירות הלאומי העבירה בחווה החקלאית באפרת ובקיבוץ מירב בגלבוע.

פגישה בדרכים עתיקות

כאשר סיימה את השירות הלאומי, חיפשה הדר עבודה מועדפת והגיעה לחפירות בעיר דוד. "חשבתי שאני אעבוד שם לכל היותר חצי שנה, אבל כל כך נהניתי מהעבודה שהמשכתי לעבוד שם עוד ועוד".

לדבריה, "העבודה בעיר דוד הייתה יוצאת דופן, משהו מדהים. לקחתי חלק בחפירות הארכיאולוגיות של דרך עולי הרגל שדרכה צעדו לבית המקדש לפני 2000 שנה. זה מטורף! זו הייתה עבודה מאוד פיזית שלא חשבתי שאני אעבוד בה במשך תקופה כל כך ארוכה, אבל ככל שחלף הזמן – העבודה נהייתה יותר מהנה ויותר מאתגרת ומעניינת". היא מספרת כי מה שתוכנן להיות עבודה קצרה ומזדמנת, הפך למקום עבודה לאורך שנה שלמה. "נהיינו כמו משפחה אחת גדולה. עבדנו בחפירה מאסיבית מתחת לאדמה וכל פעם חשפנו עוד חלקים מהרחוב עצמו. אלו בעצם הדברים הכי משמעותיים שמצאו בחפירות, ועשינו כל מיני חיבורים של אזורי חפירה שונים. חיברנו בין שני אתרים ונפגשנו בין שני הצדדים – אירוע סופר מרגש לחופרים.

"במהלך החפירות מצאתי כל מיני ממצאים מיוחדים ומטבעות, וזה היה מיוחד. כשמוצאים דברים כאלו, צריך להתייחס לזה בחרדת קודש. לעצור ולחפש דברים מסביב".

ואז הגיע יהונדב. חצי שנה לאחר שהחלה לחפור בעיר דוד הוא הצטרף לצוות החופרים. "יהונדב בלט במידות הגוף הגדולות שלו והיה קשה לפספס אותו, הוא היה נראה כמו גוליבר". היא אומרת בחיוך. "הרבה אנשים קראו לו ויקינג".

"כשהיינו מגיעים לבקר את אמא שלו הוא היה מחבק אותה ומיד מתיישב לנגן לי שירים כשאני לצידו, אני מתגעגעת לזה"

הדר מספרת שמידותיו הגדולות יחד עם מוסר העבודה הגבוה של יהונדב, הביאו תועלת רבה לחפירה. "במהלך החפירות שמתי לב שהוא הוא היה עושה עבודה של כמה אנשים ביחד ושובר אבנים גדולות". היא מספרת שהוא לא רק היה איש של עשייה, אלא גם איש של מילים. "הוא היה איש שיחה מרתק, מעניין מאוד ושקול מאוד. עבדנו צמוד במשך מספר חודשים. הוא הגיע לשם ממש לפני הגיוס שלו והעבודה הזו הייתה מאוד משמעותית עבורו, במיוחד בשל החיבור שלו לאדמה ולארץ. יהונדב מאוד אהב את ארץ ישראל ואת ההיסטוריה, וידע המון. עניין אותו לגלות פיסות היסטוריה ולחשוף אותן דרך הידיים".

אהבה ממקום לא צפוי

בתחילת ההיכרות ביניהם יהונדב היה נראה להדר מעט תמהוני, "אבל לאט לאט התחברנו והפכנו להיות חברים טובים. מבחינתי לא היה שום דבר מעבר לזה, אבל שמתי לב שהוא בעניין שלי. הוא היה צעיר ממני בשנתיים וחצי וטרם התגייס, אז זה היה נראה לי לא שייך".

בשלב הזה נפרדו דרכיהם והדר יצאה לטיול הגדול של אחרי הצבא. כעבור שנתיים כשחזרה לארץ, הקשר ביניהם חודש. "התחלנו להתקרב והבנתי שכיף לי בשיחות איתו".

הם אמנם שניהם מבתים דתיים, אבל כל אחד מגיע מרקע שונה: "הוא גדל במעלה אדומים ואני בגינות שומרון. הוא גדל בבית ששני הוריו עלו מקנדה ואני גדלתי בבית מזרחי".

"התחלנו לצאת מיד אחרי שאביו נפטר", מספרת הדר. "עשינו יחד את שביל ישראל וטיילנו במשך חודשיים כשבסיומם הוא התגייס. היינו יחד כזוג כמעט שלוש שנים. חודש לפני שפרצה המלחמה – התחתנו". חודשיים בלבד לאחר שנישאו, נפל יהונדב במסגרת שירותו הצבאי בסיירת גבעתי.

"כמו בחיים, גם בצבא, בכל המשימות המורכבות הוא היה תמיד הראשון. תמיד ידעו שיש על מי לסמוך, וידעו שיש פה מישהו שבא לעבוד"

"הוא היה אוטודידקט, לימד את עצמו לנגן על פסנתר, גיטרה ומפוחית והיה סופר מוכשר בנגינה", היא נזכרת בערגה. "כשהיינו מגיעים לבקר את אמא שלו הוא היה מחבק אותה ומיד מתיישב לנגן לי שירים כשאני לצידו, אני מתגעגעת לזה.

"יהונדב הכיר אותי בעיר דוד ומיד ראה את הפוטנציאל בינינו, הוא תמיד היה חדור מטרה. הוא גם היה חכם וידען, קרא ספרים והיה בקיא במגוון עצום של תחומים". בשנות התיכון הוא "עשה הרבה שטויות" כהגדרתה, ולכן השתלב ב'חוות השומר'. "למרות שמהחווה הזו בדרך כלל לא יוצאים לשירות קרבי, יהונדב התעקש לשרת ואפילו הגיע לסיירת גבעתי".

כיוון שהיה מעט מבוגר משאר חברי הצוות הצבאי שלו, הוא היה דמות נערצת ומודל לחיקוי. "הוא היה 1.91 מזוקן ומגודל ותפקד כאח הגדול של כל החיילים הצעירים ששירתו איתו. הם התייעצו איתו הרבה וידעו שיש להם על מי לסמוך".

"במהלך השבעה שמעתי עליו כל כך הרבה סיפורי מנהיגות, לא כי הוא בחר בזה אלא כי החיילים רצו שהוא ייתן להם את המילה האחרונה. וכמו בחיים, גם בצבא, בכל המשימות המורכבות הוא היה תמיד הראשון. תמיד ידעו שיש על מי לסמוך, וידעו שיש פה מישהו שבא לעבוד".

איש גדול עם נשמה של ילד

הדר מספרת ש"עם כל הגודל שלו, בגוף ובנפש, הוא היה סך הכל בן 23. הוא היה הקטן מבין שישה אחים והיה אוכל אוכל של ילדים: גומי בכמויות ונקניקיות עם קטשופ. הייתה לו נשמה של ילד קטן ותמיד היה כיף לעשות איתו שטויות".

הרגישות של יהונדב התבטאה לא רק ביחס שלו לאנשים אחרים, אלא גם ביחס שלו לטבע ולחיות. "היה לו קטע עם בעלי חיים. החברים מהצוות סיפרו שכאשר הם כבשו את הבית הראשון בעזה, הם נכנסו אליו וגילו שיש בתוכו עז. כולם חשבו שהיא ממולכדת וחששו להתקרב, אבל הוא פשוט קם והרים אותה, וזה היה נראה לו הכי לגיטימי בעולם שיש עז בתוך הבית. הוא היה ילד טבע ועשינו המון טיולים בחוץ. הוא היה מושך אחריו חברים למעיינות ולכנרת, הבילוי שלנו היה לצאת לטייל. הרבה באזור עין פרת אבל גם בצפון".

הקרב האחרון בהגנה על המולדת

בשמחת תורה יהונדב ז"ל היה מהראשונים שהוקפצו. הוא היה בבית הכנסת עם סבא וסבתא שלו, אליהם הלך כדי לשמח אותם.

סיירת גבעתי, מהכוחות הראשונים שנכנסנו לעזה, ספגה אבידות רבות. הדר מספרת שבשלב מסוים הקשר עם יהונדב נותק, אבל אז היא קיבלה ממנו זריקת הרגעה: "יום אחד הוא שלח לי דרך חברים סרטון שלו בנגמ"ש ורואים שהוא שמח ונחוש. הסרטון הזה הצליח להרגיע אותי וראיתי אותו בלופים".

ימים ספורים לאחר מכן, נהרג יהונדב יחד עם המ"פ שלו ועם חבר צוות נוסף, במהלך היתקלות עם מחבלים. "הם נכנסו לבית שחשבו שהוא מטוהר, אבל אז כמות גדולה של מחבלים הפתיעה אותם. למרות ההלם הראשוני, הם הסתערו בחזרה. בדיעבד כאשר בדקו את המחסניות שלהם ראו שהן כמעט ריקות, אבל לא היה להם סיכוי אל מול מספר המחבלים הגדול שניצב מולם".

הודות למעשה הגבורה של יהונדב וצוות הלוחמים שאיתו, נמנע אסון כבד: מתחת לבית אליו נכנסו, התגלה פיר גדול שהוביל למנהרה. "אם הם לא היו נכנסים לשם, הייתה נשארת שם כמות מחבלים שיכלה להרוג פלוגה שלמה".

איך את מסתדרת?

"חברות שלי עוטפות אותי והן גרות איתי בדירה שלנו. עכשיו החלטנו לעשות את שביל ישראל לזכרו. בלי החברות לא הייתי יוצאת מהמיטה כל היום".

מה מקל עלייך?

"כל יום זו התמודדות חדשה, בעיקר ההבנה שמחלחלת שהוא לא יחזור יותר. מקל עליי שיש איתי אנשים שאוהבים אותי ועוטפים אותי ומסייעים לי במה שאני צריכה. אני משתדלת לצאת מהבית, לעשות דברים ולא לשקוע. עכשיו התחלתי חוג קרמיקה ואני מקווה שזה טיפה ירים לי את מצב הרוח".