כמה ימים לאחר שהיא ובני משפחתה ניצלו בנס במתקפת ה-7.10, ישבה רחל פריקר, גבאית בית הכנסת "אהבת ישראל" של קיבוץ בארי, בחדרה במלון המפונים בים המלח, ניסתה להתאושש, והרהרה. "הבית שלנו נשרף כולו, ועל הרכוש לא איכפת לי, כי תמיד אפשר לחדש", היא מספרת היום, "אבל כאב לי שמדף שלם של ספרי קודש בני 250 שנה שאבי ז"ל הביא עמו מתימן, נשרף לגמרי. הייתה שם מגילת אסתר עתיקה מקלף אמיתי, בכתב יד של סופר סת"ם תימני – שתמיד דאגנו לקרוא בה בפורים בבית הכנסת, וחשבתי לעצמי כמה חבל שהיא נשרפה".
"ימים ספורים לאחר מכן קיבלתי טלפון מפתיע מאוקלהומה, ארה"ב", היא אומרת. "בחור צעיר הציג את עצמו וסיפר שהוא מייצג קבוצה של סופרי סת"ם שהחליטו לכתוב מגילת אסתר ולתרום לנו לבית הכנסת של בארי. נדהמתי, רק חשבתי על מגילת אסתר האבודה שלי, והנה מצלצל מישהו מארה"ב ורוצה לתרום במיוחד עבורנו. עכשיו יהיה לנו במה לקרוא בפורים הקרוב, זה מנחם. אלוקים תמיד מחזיר לנו את מה שאנחנו באמת צריכים".
"רק חשבתי על מגילת אסתר האבודה שלי, והנה מצלצל מישהו מארה"ב ורוצה לתרום במיוחד עבורנו. עכשיו יהיה לנו במה לקרוא בפורים הקרוב, זה מנחם. אלוקים תמיד מחזיר לנו את מה שאנחנו באמת צריכים"
רחל בת ה-70 היא אישה מיוחדת, נמרצת ודינמית, חדורת אמונה ומעשיות בו זמנית, מלאה אופטימיות, על אף שאיבדה לא מעט חברים קרובים, את כולם היא מבכה. היא בת למשפחת דיינים ומקובלים מתימן, אחות במקצועה ובוגרת הדסה עין כרם, שעבדה במחלקה האורתופדית בתל השומר עד שהכירה את בעלה, ארווין פריקר, מתנדב שהגיע משווייץ לקיבוץ בארי, התאהב במקום, התגייר ונשאר. כשהכירה אותו, הוא כבר חי במשך עשור בקיבוץ, אז היא הסכימה ללכת איתו לשם לשנת ניסיון ונשארה 36 שנה. יש לה שלושה ילדים בוגרים ונכדה קטנה אחת, שנולדה יומיים לאחר האסון.
אהבת ישראל בבארי
לאחר שהגיעה לקיבוץ, הקימה שם בית אבות וניהלה אותו במשך עשרים שנה. ואז פנו אליה שני חברי קיבוץ וביקשו ממנה לעזור להם להוביל מהלך של הקמת בית כנסת בציבור. "הם היו מחוברים למסורת, ופנו אלי כנראה בגלל שעברתי כבר את כל התהליך של הקמת משהו חדש בקיבוץ. שאלתי אותם: למה צריך בית כנסת בקיבוץ חילוני? הם אמרו שזה כדי שיוכלו להתפלל את תפילות יום כיפור בקיבוץ עצמו, והיו שמחים אם הילדים שעולים לתורה בבר המצווה יעלו בבארי ולא יצטרכו לנסוע למקום אחר".
כל זה קרה לפני כ-19 שנה, והדרך לא הייתה קלה. לישיבת המזכירות הראשונה שהייתה אמורה לדון בנושא – הגיעו רק פריקר ושני היזמים. פריקר החליטה שהיא לא נלחמת, ושהיא לא תקים שום דבר על בסיס מחלוקת, רק בהסכמה. "זה היה הליך מאתגר ומרתק. היה חשוב להיות קשובים להתנגדויות ולהבין איך מקרבים לבבות לתהליך הזה. אני מגיעה מבית מסורתי, ופתאום גיליתי את הפחד של אנשי הקיבוץ מהרעיון הזה, מכך שאולי זה ישנה את אופי הקיבוץ, שהילדים יחזרו בתשובה. היו המון שאלות וחששות. כך חלפה שנה שלמה של דיונים והתלבטויות כשאני פשוט חיבקתי אנשים והקשבתי להם. מה שעזר לי בעיקר כדי שאנשים יקשיבו לי זו העובדה שאנשים הכירו אותי וסמכו עלי אחרי שהקמתי את בית האבות.
"כאשר עברנו לבית הזה ביקשתי מבעלי שיכסה באופן דקורטיבי את שני פתחי האוורור של הממ"ד. הוא הכין להם כיסוי עץ וסגר אותם. זה כנראה מה שמנע מהעשן להיכנס לממ"ד ולחנוק אותנו"
אחרי שנה הגיע מועד ההצבעה, והרבה כתבות בעד ונגד נכתבו בביטאון הקיבוץ. אבל ההחלטה בעד ההקמה עברה ברוב מצביעים ופריקר הייתה מאושרת. הם החלו לאסוף ציוד לבית הכנסת וקיבלו תרומות של שני ספרי תורה מיוחדים. בערב הכנסת ספרי התורה נערכה מסיבה גדולה, עם תפילות, ריקודים, תקיעות שופר וקריאות "שמע ישראל" כולל משפחות שהגיעו מבחוץ. למחרת מזכיר הקיבוץ הודיע שסוגרים את בית הכנסת כי אין תקנון. במשך שנה נכתב תקנון ואז נפתח סוף סוף בית הכנסת באופן רשמי. "הכנסנו לבית הכנסת סידורים בכל הנוסחים האפשריים וקראנו לו 'אהבת ישראל' כדי שהוא יתאים לכל מי שיגיע, לא ידענו עד כמה זה יהיה רלוונטי היום", היא מספרת.
אחד מהיזמים המקוריים של ההקמה נפטר והשני עזב את הקיבוץ, כך שפריקר נותרה גבאית יחידה, נישה לא מוכרת עבורה. היא הייתה זקוקה לאנשים שיודעים להוביל תפילות, וחברה לאנשי קיבוץ עלומים הדתי הסמוך, שהיו מגיעים לערוך את תפילת ערב שבת וקבלת שבת בבית הכנסת ואז חוזרים ברגל חזרה לקיבוצם, מרחק שעת הליכה שלמה. אט אט היא היא נעזרה בכמה מתגיירים החיים בקיבוץ שהצליחו לנהל גם הם את התפילות בשבתות, למרות שמניין בדרך כלל היה חסר.
לאורך השנים הגיעו ילדי כיתה ב' של הקיבוץ ללמוד מה זה בית כנסת, להכיר את מעגל החיים היהודי, ובית הכנסת השתלב במרקם החיים בקיבוץ, "קרה שם משהו רוחני חזק מאוד", מספרת פריקר. עם השנים קיבלה פריקר תואר גבאית מצטיינת מטעם איחוד בתי הכנסת בארץ ובעולם. היא מציינת בכאב ששני החטופים שנרצחו, יהודית וייס ויוסי שרעבי ז"ל, עזרו לה גם הם עם השנים בתפעול והכנת האירועים בבית הכנסת.
רק הסוכה ובית הכנסת נותרו ללא פגע
לקראת שמחת תורה הייתה התלבטות מתי לקיים את הקפות ערב החג. באותו ערב הקיבוץ חגג 77 שנים להיווסדו ופריקר ידעה שאף אחד לא יגיע להקפות בערב אם הן יתקיימו בזמן המסיבה. בהתייעצות עם הרב של עלומים הוחלט לקיים את ההקפות אחר הצהריים, לפני כניסת החג והשבת, כך שאנשי עלומים יוכלו לחזור ברכבם לקיבוץ להתחיל שם את החג שלהם. "הקב"ה לא מתחשבן איתנו על השעה", אמרה פריקר. "ההקפות היו נפלאות עם הרבה משתתפים, ילדים, דגלים וריקודים ושמחנו שהצלחנו".
ואז הגיע בוקר ה-7.10. באותה שבת אירחה רחל את בתה המתגוררת בקיבוץ ואת בנה וכלתה שהייתה בשבוע ה-41 להריונה הראשון. עם תחילת האזעקות הם הסתגרו בממ"ד, מתורגלים כבר, אך ברגע שבעלה הקריא לה את ההודעה שיש חדירת מחבלים לקיבוץ, הם ראו את המחבלים דרך החלונות. הם אף הספיקו להכניס לממ"ד אפילו שכן רווק שהיה בהיסטריה וביקש להיות עמם. וכך החלו 12 שעות בחושך, בשקט מוחלט, בלי אוכל ומים, שישה מבוגרים סגורים בממ"ד עם חשש גדול שצירי הלידה של הכלה עשויים להתחיל. המחבלים בינתיים נכנסו הביתה בצעקות "אללה אכבר" ובזזו כל מה שאפשר. לאחר מכן התמקמו על גג הבית הצופה על כבישי האזור וניהלו משם את המתקפה. כל אותו זמן בעלה ובנה החזיקו את ידית דלת הממ"ד, שהמחבלים לא ניסו להיכנס אליו. מאוחר יותר הבעירו המחבלים את הבית באמצעות להביור. הבית בער, ובכל זאת בני המשפחה בממ"ד ניצלו בדרך נס. "מכיוון שאני חובבת אסתטיקה, כאשר עברנו לבית הזה ביקשתי מבעלי שיכסה באופן דקורטיבי את שני פתחי האוורור של הממ"ד. הוא הכין להם כיסוי עץ וסגר אותם. זה כנראה מה שמנע מהעשן להיכנס לממ"ד ולחנוק אותנו", מספרת רחל. רחל עצמה לא הפסיקה לקרוא פרקי תהילים בכל השעות הללו. "התפללתי שלפחות יציל את הילדים שלי", היא מספרת.
"מצד אחד יש מלחמה, ואין שקט, עוד לא חזרנו לכאן והחטופים גם הם לא חזרו, אבל מצד שני בבית הכנסת החיים ממשיכים, המהלכים לא נעצרו"
מי שחילץ את בני המשפחה הוא "צוות אלחנן" (אלחנן, מנחם ואיתיאל קלמנזון שהגיעו מעתניאל לבארי כדי לסייע בחילוץ והצלה. הם חילצו כמאה איש תחת אש כבדה ואלחנן הי"ד נהרג). "הם עשו הכל בשלווה וברוגע, טיפלו בנו כל כך יפה, הרגישו את הכאב שלנו, לא רצו שנראה את הזוועות מסביב, התחשבו בכל מה שביקשנו מהם", מספרת רחל בכאב. בני המשפחה פונו למלון בים המלח יחד עם כל חברי קיבוץ בארי, ולמחרת בבוקר שמעו שאלחנן קלמזנון נהרג במהלך החילוצים. "זה שבר אותי לגמרי", היא אומרת. רחל מספרת כי היא בקשר מצוין עם בני משפחתו, אסירת תודה להם לעד. "אף אחד לא קרא להם, הם באו על דעת עצמם לעזור לנו ולחלץ אותנו, גיבורי ישראל".
ביתם של משפחת פריקר נשרף כמעט כליל, אך באורח פלא הסוכה שלהם נותרה שלמה, ללא פגע, עם כל הקישוטים שתלויים בתוכה. גם בית הכנסת לא נפגע במתקפה. "יומיים לאחר החילוץ שלנו הגיעו שני גדודים לקיבוץ והתקשרו אליי כדי לבקש מפתח לבית הכנסת. אמרתי להם שהמפתח בבית השרוף, אז שיפרצו את הדלת של בית הכנסת", מספרת רחל. "הם פרצו וניסו כמה שפחות לפגוע, ומאז בית הכנסת שוקק תפילות וחיים. שלוש תפילות ביום עם כמה מניינים בכל אחת, בפנים ובחוץ, כי יש חיילים, עכשיו כבר פחות אבל בהתחלה היו הרבה יותר. עשינו עלייה לתורה לבר מצווה, הכנסנו שני ספרי תורה חדשים, האחד לעילוי נשמת אלחנן קלמנזון ז"ל וכל מי שנרצח מהקיבוץ – כל השמות רשומים בפנים, השני על שמה של עמית מן ז"ל – הפרמדיקית שנרצחה במרפאה. הייתה כאן גם ברית מילה מאוד מרגשת. ביום הטבח נהרג בפתח בית הכנסת קצין מסיירת מטכ"ל בשם דוד מאיר. לאחר מכן התקשר אליי בן דודו, סיפר שנולד לו בן וביקש לעשות את הברית בבית הכנסת שלנו. הצלחנו לארגן את זה ונערכה בבית הכנסת ברית מרגשת מאוד. האבא בכה בלי הפסקה ואמר לי: 'בן דוד שלי נרצח פה, בפתח בית הכנסת. הדם של הברית זה כנגד הדם שלו, זה מה שנקרא בדמייך חיי'. הצטמררתי כולי".
ממשיכים להתפלל
יומיים לאחר הטבח, כלתה של פריקר, שהייתה בטוחה שלא ישרדו באותו יום, ילדה בשעה טובה בת בריאה בשם ארבל, נכדה ראשונה למשפחה. פריקר ובעלה עדיין מתגוררים בבית המלון בים המלח, אך היא כבר חזרה לעבודתה כפוסקת בוועדות ערר רפואיות בביטוח הלאומי בירושלים, תפקיד שהיא עושה בהמלצת משרד הבריאות. היא נוסעת בין באר שבע, ירושלים ורמלה, מעבירה הרצאות בחיזוק ואמונה לאחר מאורעות ה-7.10. עד ליום האסון, היא אף עסקה בליווי רוחני של אנשים העומדים לסיים את חייהם.
היא נוסעת הרבה לבית הכנסת, לאירועים המתקיימים שם, להעביר גם שם הרצאות על המקום. "יש אנשים שרוצים לתרום עוד ספרי תורה, כבר אין מקום. אני מחפשת כרגע תורמים להרחבת בית הכנסת. שמעתי אתמול שיש מישהו מהקיבוץ שרוצה להתחתן בבית הכנסת שלנו. מצד אחד יש מלחמה, ואין שקט, עוד לא חזרנו לכאן והחטופים גם הם לא חזרו, אבל מצד שני בבית הכנסת החיים ממשיכים, המהלכים לא נעצרו, הוא פועל ומתפעל, וזה פשוט מדהים".
