בפעם הקודמת שבלוח השנה הופיע חג שעיקרו שמחה, הוא נגמר בצער גדול. 164 ימים חלפו מאז, הפצע עדיין פתוח ולפתחנו הגיע חג דומה, שבשנים אחרות אין בו דבר מלבד שמחה, ממתקים, ריקודים ותחפושות. השנה השאלה – איך לשמוח ולחגוג כשיש כל כך הרבה משפחות אבלות, כשיש עדיין חטופים וחטופות? – רובצת על כולנו. רבים מצאו את הפתרון ביום תענית אסתר שהוקדם השנה ליום חמישי הקרוב, ה-21.3. במגילה, אסתר המלכה מבקשת "צומו עליי" ונדמה שהבקשה הזו לצום על מי שנמצא בצער ובשבי –רלוונטית מאי פעם.
הדס סבתו, הילי וורטמן מויאל ויטבת פייראיזן-וייל, עובדות בבית אביחי ופעילות חברתיות מירושלים, זיהו את הפוטנציאל הטמון בתענית הקרובה, והחליטו לכנס נשים מכלל החברה הישראלית לצום וללמוד למען החטופות במאהל מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים. היוזמה נולדה כשיטבת נתקלה בפוסט של מישהי בשם שלי מרכוס, מפרדס חנה, שהחליטה לעצב שלטים עם המילה תענית ועל כל שלט הוסיפה שם של חטופה, כאשר הרעיון היה שכל אחת תאמץ אל ליבה ותקדיש את תפילותיה לחטופה אחת ביום הזה. "הרבה שנים לא צמתי תענית אסתר", מודה יטבת, "והשנה, רציתי לצום בכוונה למען החטופות והחטופים. פתאום ראיתי את היוזמה של שלי מרכוס, המארגנת עצרת וצום משותף במאהל החטופים בתל אביב והרגשתי צורך לעשות משהו בבירה, כי מרגיש לי שבכל נושא החטופים יש פחות מעורבות של המגזר הדתי. אלו תחושות מאוד מורכבות, כבני אדם וכפרטים, ואנחנו עוברים אותן ביחד ולחוד. הבנו שהשנה חייבים להעביר את התענית מרשות היחיד לרשות הרבים ולהתכוונן יחד".
יטבת: "בחרנו לקיים את היוזמה דווקא בירושלים, כדי להראות שההזדהות עם החטופים היא לא רק בכיכר בתל אביב. לא מספיק שומעים קולות מירושלים או מהציבור הדתי, שמזדהים ומתפללים, מחוברים ותומכים ואנחנו רוצות לשנות את זה".
בחמישי הקרוב הן יערכו כינוס נשי החל מהשעה 13:00 במאהל החטופים ברחוב עזה, סמוך למעון ראש הממשלה. לאורך היום יתקיימו ארבעה מעגלי שיח ולימוד כשכל מעגל יונחה על ידי נשים ממגזרים שונים, ביניהן: ד"ר עליזה לביא, יפעת קריב, כרמית פיינטוך, שרית זוסמן, חיה גלבוע, תהילה פרידמן ועוד. לקראת צאת הצום יהיה כינוס בהשתתפות הרבנית ימימה מזרחי, דנה ברגר, רחלי פרנקל, נעם דן ונציגים ממשפחות החטופים.
"שאלנו את עצמנו בחודש האחרון- איך בכלל חוגגים פורים בימים האלו?", מספרת הדס, "מה אנחנו יכולים לעשות מול השבר הגדול או חוסר האונים המצמית הזה? יצא לי לפגוש בת משפחה של חטוף, שהעידה על החוסר בהרגשה שכל הציבור איתה ובעיקר הציונות הדתית. התפקיד של כל אזרח ואזרחית במדינה זה למצוא את הדרך שלה למלא את הבקשה הזו והשותפות הזו וזו הדרך שלנו לחבור לזה. גם אם אין לנו קרובי משפחה כאלה ואחרים, זה סיפור משותף. כמו שאסתר המלכה אומרת במגילה, אם נצרף יחד כוונה לדיבור למעשה – אולי יהיה לנו סיכוי להינצל".
מתוכנן גם כינוס בכיכר החטופים בתל אביב ביום הזה, לא העדפתן לחבור לשם?
"בחרנו לקיים את היוזמה דווקא בירושלים, כדי להראות שההזדהות עם החטופים היא לא רק בכיכר בתל אביב. לא מספיק שומעים קולות מירושלים או מהציבור הדתי, שמזדהים ומתפללים, מחוברים ותומכים ואנחנו רוצות לשנות את זה. אמנם נתכנס באיזור שמוגדר כמאהל החטופים, אבל אני מדגישה שזה לא אירוע פוליטי אלא יוזמה פרטית שהופכת לציבורית", מציינת יטבת, "ההתכנסות תתרחש בצהריים במקביל לזו שתהיה בתל אביב. המשתתפות, יקבלו שלטים המצהירים שכל אחת מהן מקבלת על עצמה לצום למען חטופה מסוימת. נקיים מעגלי לימוד ושיח, נפגיש בין קולות שונים ודעות שונות בהובלה נשית. תהיה גם יצירה נשית שהיא כולה גם תפילה והתכווננות. נסיים את היום הזה לקראת שקיעה".
מי אתן מצפות שיצטרפו ליוזמה הזו?
"הדבר הראשון שעשינו היה לחפש 14 נשים שיבואו איתנו למאהל, למקום ההתכנסות, כמניין החטופות שעדיין בחיים", מספרת הדס, "בדרך אמרנו לעצמנו שמקסימום נהיה שם לבד ואנחנו לא מוותרות. אבל הדבר החזק שקורה מאז שיצאנו בקריאה הזו, הוא מבול של הודעות מאוד מרגשות מנשים ואנשים שמעולם לא צמו או אפילו שמעו על הצום, ומקבלים אותו על עצמם בכל זאת. אפילו מרחבי העולם. היום מישהי מהצפון כתבה לי שהם הולכים לקיים לימוד משותף של הורים וילדים סביב הקריאה הזו ולעשות עוד ועוד חיבורים. אני מרגישה שדרך הצום אנחנו נחבר לבבות בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין החטופות. האיש שלי שאל אותי איך אתפעל את כל האירוע הזה בזמן שאני צמה, ואמרתי לו שזה בדיוק העניין. מה זה יום אחד בלי מזון ובלי מים, כשלנו יש את החירות שלנו, בזמן שלאחרים אין אותה?"
הדס: "הדבר החזק שקורה מאז שיצאנו בקריאה הזו, הוא מבול של הודעות מאוד מרגשות מנשים ואנשים שמעולם לא צמו או אפילו שמעו על הצום, ומקבלים אותו על עצמם בכל זאת. אפילו מרחבי העולם".
"התגובות מאוד מקבלות, גם של נשים שאינן דתיות אבל מתחברות לצום דרך החיבור לכאב ולתקווה לשחרור החטופים והחטופות", ממשיכה יטבת, "ובמקביל יש גם לא מעט נשים או אנשים מהציבור הדתי שנקודת החיבור שלהם לקריאה לשחרור החטופים היא דרך העיקרון הלימודי, תרבותי, יהודי. אנחנו קרובים לחג הפורים והזעקה של אסתר היא כל כך רלוונטית. השנה, באופן חריג, הצום אינו מסתיים בחגיגת פורים אלא 'נמשך' עד מוצ"ש. זה מצמרר. קיבלנו שלושה ימי זעקה, במקום אחד".
יוצא לכן לחשוב על זה, שהיוזמה שלכן היא מעין 'תשובה' לימים בהן המסורת היוותה נקודה למחלוקת, ממש לפני השבעה באוקטובר?
"אני חושבת שזה האתגר וזה מה שדיבר אליי. למצוא דווקא את המקום במסורת שמחבר", משיבה יטבת, "אני רואה שהקריאה שלנו לצום דיברה לכל כך הרבה נשים ויש בינינו שורשים חזקים שאותם אנחנו צריכים למצוא ודרכם להפיק לקח מהאירועים שקדמו".
"אני מסכימה", משיבה הדס, "יצא לי ממש להתעמק בזה, שמה שאנחנו עושות כאן זו פעולה שלא מרחיקה. הרי כמעט אין ילדה שלא התחפשה למלכת אסתר. היא דמות שאנחנו בתור ילדות מאוד מתחברות אליה. אישה שחוותה גורל קשה, נכנסה לארמון זר, סיכנה חייה, וביקשה שיצומו עליה. הפעם אנחנו מכניסות רובד עמוק וחזק לסיפור שכולנו אוהבים ושמחים בו עוד משאנחנו ילדים לא משנה מאיזה בית הגענו. יש משהו יפה בלהתאים את הסיפור המורכב הזה לימינו. דווקא הצום מאוד מדבר אליי. יש כח במשהו עם פעולה אקטיבית, שאני לא רק אומרת 'כן אנחנו ביחד'. אלא עושה משהו. זו מחווה שמצהירה שאני עם האישה הזו, ועם המשפחות. הפעולה בגוף היא חזקה בעיקר בשבילנו, כך נוכל להרגיש שאנחנו ביחד ובשותפות ולא רק מהפה אל החוץ".
הדס: "אני מרגישה שדרך הצום אנחנו נחבר לבבות בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין החטופות. האיש שלי שאל אותי איך אתפעל את כל האירוע הזה בזמן שאני צמה, ואמרתי לו שזה בדיוק העניין. מה זה יום אחד בלי מזון ובלי מים, כשלנו יש את החירות שלנו, בזמן שלאחרים אין אותה?"
שפה יהודית שאינה מפלגת
"אנחנו כל הזמן מדברים על זה כחברה, שאנחנו לא רוצים לחזור לשישה באוקטובר", מדגישה יטבת, "וחלק מזה אומר להיות רגישים וקשובים ולפעול. דרך מעגלי השיח בעצרת נייצר שפה משותפת, שפה יהודית שאינה מפלגת. נראה איך היהדות יכולה להיות נקודת חיבור ולא מחלוקת. בסוף יש הרבה נקודות במסורת שתמיד היו משותפות לכולנו".
עבור הדס, אחדות העם היא לא רק משימת חיים, אלא גם שגרה יומיומיות ואתגר אישי.
"עוד מהמחאות בבלפור והאסון במירון, אני מנסה להבין איך אפשר לייצר מרחב משותף כמשהו חיוני להישרדות שלנו", היא מספרת, " זו דרך חיים בשבילי, והרצון שלי להביא לשפה המשותפת הזו, לא מגיעה מאיזה שהוא רזומה מקצועי אלא מהלב שלי ומהלב של כל אישה אחרת שרוצה לעשות משהו. זה מגיע גם מחיי המשפחה שלי. אני באתי ממשפחה מתנחלת, ימנית, מזרחית והאיש שלי מגיע ממשפחה אשכנזית, פעילי שלום עכשיו. החיבורים בתקופה הזאתי מרגישים לי כל כך קשורים כי החטופים זה מעל כל מחלוקת ומגזר. שהתפילה תשמע מכל לב ומכל בית".
"עבורי, הרצון להוביל לקול של אחדות, מגיע ממקום של ניסיון להקשיב לקריאות של המציאות", מוסיפה יטבת, "אבל בעיקר כי אנחנו נשים שפשוט רוצות לעשות חיבור. כל הזמן שואלים אותנו מאיזה ארגון אנחנו, כי לכאורה הזעקה שלנו חייבת תגית, כותרת, שליחים או מישהו עם אינטרס מאחוריה. אבל היופי פה הוא שאנחנו פשוט נשים, וזו קריאה אנושית הכרחית ומתבקשת. אנחנו מזמינות נשים ואנשים מכלל המגזרים לחבור אלינו, פיזית אבל גם מרחוק, איש איש בביתו. אמנם זו קריאה נשית, אבל בוודאי שהיא פונה לציבור הרחב".
"לצד ההכנות לעצרת, אני באמת עוד בתקווה גדולה שלא נצטרך בכלל לקיים אותה", מקווה הדס, "אבל אם עד אז החטופות והחטופים עדיין יישארו בשבי, נוכל באמצעות האנרגיה של התפילה והכוונה המשותפת, לשלוח איזשהו כח פנימי של אחדות למי שזקוק לו. זו תפילה שאנחנו כל כך זקוקים לה, בתוך ים השבר והכאב הבלתי נתפס, שמעוררת העובדה כי בזמן שאנחנו מדברות עוד נמצאים שם כל כך הרבה שבויים ושבויות. היוזמה שלנו, היא מעין מסר למשפחות החטופים שאנחנו מאמצות כל אחד ואחת מהם לחיבוק מאוד גדול, ומייחלים לשובם".
