השנה, תהליך בחירת משיאי המשואות היה קשה במיוחד, לאור העובדה שטבח 7 באוקטובר חשף מספר בלתי נתפס של גיבורים וגיבורות. לא מעט מאותם שמות אלמוניים שבבת אחת הפכו לשיחת היום, שייכים דווקא למין הנשי. בטקס הדלקת המשואות השנה יותר מחצי מהמשיאות היו נשים, אלו שלרוב לא נמצאות בקדמת הבמה בעת מלחמות, אך השנה הן הוכיחו שמגיע להן לא פחות.
כמובן, המספר שנבחר לא מייצג את הכמות האדירה של נשים, ילדות ונערות שהצילו חיים, תרמו מזמנן והפגינו עוז רוח בל יתואר אל מול פני הרשע. נשים אשר המשיכו לעמוד זקופות גם אחרי שאיבדו את היקר להן מכל. כינסנו כאן מספר שמות נוספים של נשים אמיצות ומעוררות השראה, כדי להזכיר שיותר מכל דבר אחר, הסוד שנחשף במלחמה הנוכחית הוא ללא עוררין – כוחה של האישה הגיבורה.
בחירתה של סופי, גרסת המציאות: מחול שוש, קיבוץ בארי
בבוקר 7 באוקטובר, מחבלי הנוח'בה פרצו לביתם של נוי ומחול שוש בקיבוץ בארי, בו גרו בשלווה עם שלושת ילדיהם. נוי היה הראשון שזוהה על ידיהם והם ירו בו ללא רחם ופצעו אותו באופן קשה. למרות האימה שהציפה אותה, מחול מיד ניגשה לטפל בו, חבשה אותו והניחה חוסם עורקים על הפצע הגדול שנולד בזרועו. אבל מהר מאוד הלהבות שהדליקו המחבלים בבית בטרם יצאו לפגוע בשאר הבתים, התקרבו אל המקום בו הסתתרו, ומחול הבינה שעליה לתפוס פיקוד ולבחור בין חיי בעלה לחיי ילדיה.
עוד כשהיה בהכרה, סיכמו מחול ונוי שאם לא תהיה ברירה, היא תנטוש אותו ותיקח את ילדיהם לעבר החלון. כשהעשן נעשה סמיך מאוד, היא נשקה לבעלה, לקחה את אקדחו והותירה אותו מאחור. באומץ רב, היא העבירה את ילדיה אחד אחד מלהבות התופת אל האוויר הצח שחיכה להם בחוץ, והורתה להם להיזהר. לאחר מכן מחול ניהלה קרב יריות עיוור מול המחבלים שארבו בחוץ. אחת אל מול רבים. בממצאים בשטח, מחול הבינה שהצליחה לנטרל לפחות מחבל אחד. היא נלחמה בעוז במשך רבע שעה עד שהגיעה סיירת מטכ"ל וחילצה אותם למקום מבטחים. בכך הצילה את חייה, חיי ילדיה וחיים נוספים.
בזכות האומץ והנחישות, העוצמה וקור הרוח ראויה מחול להדליק משואה, לתפארת מדינת ישראל.
שלחה את בנה להילחם וחילצה אותו פצוע תחת אש: טלי חדד, אופקים
כשמחבלי חמאס הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן ולהגיע ברכביהם עד לעיר אופקים, טלי חדד (48), אם לשישה, שהתה בבית עם בנה איתמר, לוחם בצה"ל. מיד כששמעה יריות, היא גילתה אומץ לב בלתי רגיל והורתה לבנה לצאת להילחם, בבקשה שיציל כמה שיותר אנשים מהמפגעים. בנה איתמר לא היסס לרגע ובברכת אמו יצא לחסל את המחבלים. טלי, שנשארה בבית, לא הצליחה לשבת בחיבוק ידיים. באומץ רב היא יצאה מהבית, התניעה את הרכב ויצאה לעזור בחילוץ הפצועים ובטיפולם.
היא אספה את בתה והן מצאו את עצמן לפתע בגינת שעשועים שהפכה לזירה מרכזית, כאשר טלי מבינה שאחד המשתתפים בקרב היריות שנקלעו אליו, הוא בנה איתמר. זמן קצר לאחר מכן, היא הבינה שהוא נפצע מאש המחבלים ובקור רוח מרשים חילצה אותו והעבירה אותו לאנשי מד"א שהצילו את חייו. שני הלוחמים שהיו לצידו נהרגו מהקליעים שפגעו בהם. טלי לא הסתפקה בזה, ובמו ידיה פינתה 13 פצועים מהקרבות למקום בטוח, כשהיא נכנסת ויוצאת שוב ושוב מאזור הסכנה עם רכבה הפרטי. רק אחרי שעשתה ככל יכולתה, מיהרה לבדוק את שלום בנה שאושפז באיכילוב.
על מסירותה ונחישותה לפעול ולהציל חיים תחת אש חיה ותוך סיכון חייה – ראויה טלי להשיא משואה, לתפארת מדינת ישראל.
הגיעה מחויכת לבית החולים: הדר בכר, קיבוץ בארי
גם לוחם מיומן שנאלץ לתפקד בזמן שמחבלים ממתינים לו מהצד השני של הדלת, לא תמיד מצליח לגייס את מלוא קור הרוח והאומץ הנדרשים בסיטואציה כזו. כל שכן נערה שרק בשנה הקודמת חגגה בת מצווה ומעולם לא דמיינה שתמצא את עצמה מסייעת לכוחות ההצלה, כשלצידה מוטלים מתים אימה ואחיה הגדול.
כבר בשעות הראשונות למתקפת 7 באוקטובר, פרצו לבית משפחת בכר בקיבוץ בארי מספר רב של מחבלים, בזמן שבני המשפחה הסתתרו בממ"ד. האב, אבידע, החזיק את דלת הממ"ד בכל הכוח ואמר למחבלים בערבית "לך, כולם ילדים פה", אבל המחבלים שלא הצליחו לפרוץ את הדלת החליטו לשרוף אותה. העשן נכנס לתוך הממ"ד והמשפחה החלה להרגיש מחנק. בינתיים המחבלים הקיפו את הבית והחלו לירות צרורות אל חלון הממ"ד. כרמל בן ה-15, בנם של אבידע ודינה, נפצע קשה. בשלב הזה הדר, אחותו בת ה-13, החלה לנהל בקור רוח חמ"ל מתוך הממ"ד כשהיא תפעלה בו זמנית שלושה טלפונים ובמקביל ניסתה להשאיר את כרמל בהכרה.
למרות הסיטואציה המבעיתה הדר לא קפאה וניסתה להשיג שוב ושוב את כוחות ההצלה שאמרו לה שהם לא יכולים להיכנס לקיבוץ. בשלב מסוים המחבלים זרקו לתוך הממ"ד שלושה רימונים. שניים התפוצצו ואבידע נפצע ואיבד את רגלו. כשהחל לאבד גם הוא את ההכרה הדר צעקה עליו "אתה לא משאיר אותנו לבד. אתה נשאר איתנו". המחבלים המשיכו לירות ופגעו בדינה, אמא של הדר, שלא שרדה את הפגיעה. גם כרמל לא החזיק מעמד.
במשך 13 שעות שבהם שהתה בממ"ד, הדר טיפלה במסירות בבני המשפחה הפצועים ובמקביל המשיכה להתקשר לכל כוח הצלה אפשרי ולשלוח מיקומים לגורמים הרלוונטיים. למרות האירוע הטראומתי והרצח של אחיה ואימה, הדר הגיעה לבית החולים בחברת אביה, כשחיוך מלא תקווה מרוח על פניה. "חינכו אותי תמיד להיות שמחה ואופטימית, וככה אני מאחלת לעצמי ולמשפחתי להישאר. אני יודעת שבסוף אנחנו ננצח".
על אומץ הלב, על האופטימיות והתושייה שהפגינה ברגעים הנוראים מכל – ראויה הדר להשיא משואה, לתפארת מדינת ישראל.
הסבתא של החיילים: צי'קי אלגהנאיין, הרצליה
מלחמת חרבות ברזל לימדה אותנו שיש כל מיני סוגים של גיבורים, גם כאלו שנמצאים רחוק מאוד מקווי החזית, ובכל זאת עושים הכל כדי לחזק את רוחם של הלוחמים היוצאים לסכן את חייהם למען המדינה. כזו היא צי'קי אלגנהאיין, עולה חדשה מארצת הברית, גרושה פעמיים וסבתם של 48 נכדים ונינים.
מהימים הראשונים למלחמה, בעוד אזרחים רבים הסתתרו בבתיהם בעצב, צ'יקי בת ה-84 (!) החליטה להירתם למאמץ המלחמתי בדרך שלה. היא אפסנה את כל החפצים בדירתה והקימה חמ"ל מיוחד שמטרתו להכין ארוחות לחיילים מדי יום, בשווי אלפי דולרים. היא פתחה את יום הבישול בשמחה ובמרץ, לרוב אחרי מעט מאוד שעות שינה.
בכדי להגדיל את הכמויות, צ'יקי גייסה לעזרתה מתנדבות מרחבי הארץ וכך הוציאה מביתה בין 300 ל-500 מנות אוכל מדי יום, וקיימה את הציווי "הצבא צועד על קיבתו". "החיילים הם בגיל של הנכדים שלי, והם כמו נכדים שלי – נלחמים עבורנו", אמרה צ'יקי לכלי התקשורת, "אנחנו צריכים שהם יהיו בכושר שיא ולתזונה נכונה יש חשיבות רבה".
על רוח ההתנדבות, על ההשקעה מכל הלב וכי אין כמו סבתות בעולם – ראויה צ'יקי להשיא משואה, לתפארת מדינת ישראל.
ברחה מהמחבלים והגנה על בנותיה: בת שבע יהלומי, ניר עוז
כשאנחנו שומעים על אדם שהתנסה בחוויה איומה, היצר הטבעי שלנו הוא מיד לדמיין מה היינו עושים היינו במקומו. מן הסתם, לא קל לאדם לשער כיצד היה מגיב במידה ומחבלים גדולי גוף היו מהדקים אותו לאופנוע ומסיעים אותו אל עבר מלכודת שכמעט ואין ממנה דרך חזרה. בת שבע יהלומי, שנחטפה על ידי מחבלי החמאס עם שתי בנותיה, החליטה בשלב מוקדם מאוד שלמנהרות המובילות לגיהנום עלי אדמות היא לא נכנסת ויהי מה. וזה הצליח.
הכל התחיל כשמשפחת יהלומי התעוררה בביתה שבניר עוז לקולות המחבלים. אוהד, בעלה של בת שבע, קם ומיד יצא להגן על משפחתו עם נשקו האישי. בכל זאת המחבלים הצליחו להיכנס ולחטוף את בת שבע, אוהד ושלושת ילדיהם. בת שבע ניסתה להשאיר את ביתם התינוקת מאחור עם אוהד הפצוע אך המחבלים התעקשו לקחת אותה.
לבסוף, כמה מטרים לפני שהגיעו לגבול, שני טנקים צה"ליים הופיעו לפתע וגרמו למהומה. האופנוע שבו ישבה בת שבע עם שתי בנותיה החליק והיא ניצלה את הסחת הדעת והחלה לרוץ איתן רחוק מהגדר. המחבלים ניסו לתפוס אותן, אבל הן המשיכו לרוץ בשדות הקוצים, יחפות ולובשות פיג'מה. כשהתעייפו, הורתה בת שבע לילדותיה להתחזות למתות. לאחר שקמו הן נתקלו שוב בשני מחבלים שניסו לשכנע אותן לבוא לעזה, כי "אין להן לאן לחזור". בת שבע לא האמינה, וכשראתה שהם אינם חמושים, התעלמה מהם ולקחה את בנותיה איתה. בנה איתן שוחרר בעסקת החטופים ובעלה אוהד עודנו בשבי החמאס.
על אומץ הלב, על התושייה, על הצלת חיי בנותיה ועל המאבק במשך חודשים ארוכים להשבת בעלה הביתה – ראויה בת שבע להשיא משואה, בתקווה ובתפילה שמשפחתה תתאחד במהרה.
הנערה שהכווינה את החיילים: גלי אילון, כפר עזה
לא מעט שמיניסטיות חולמות לשרת בצבא כקמב"ציות ערניות ומצילות חיים, אבל ספק אם מי מהן התנסו בכך כבר בגיל 15. כנראה שגלי, הבת הבכורה למשפחת אילון מכפר עזה, היא הראשונה והיחידה שזה קרה לה בהיסטוריה של מדינת ישראל.
במהלך מתקפת 7 באוקטובר, שהתה גלי עם סבתה ודודיה בכפר עזה. האזעקות תפסו אותה בבוקר, ובשילוב עם הודעות שקיבלה מחבריה בקבוצת הוואטאפ הכיתתית, היא הבינה את המתרחש עד כמה שאפשר. בלי לחשוב הרבה, היא מיהרה לתפוס מחסה מתחת למיטה עם בת דודתה, כשהיא אינה מעלה על דעתה איזה תפקיד יינתן לה בהצלת הקיבוץ.
לוחמי דובדבן שהגיעו להציל את אנשי הקיבוץ, סיפרו שהגיעו לכאוס שלא נתקלו בו באף אחת ממשימותיהם. כשהם לכודים תחת אש מכל הכיוונים, מצאו הלוחמים מחסה בבית בו התחבאה גלי. גלי, ששמעה קולות דוברי עברית, החליטה שהספיק לה להסתתר מתחת למיטה. היא יצאה מהמסתור והציעה ללוחמים לרכז את המידע שזורם כל העת מאנשי הקיבוץ על מיקום המחבלים, ולהעביר להם בצורה מסודרת. הלוחמים קיבלו את ההצעה בשמחה וגלי נכנסה לתפקיד במלוא המרץ כשהיא מכוונת את הלוחמים בעזרת מפה מיוחדת. בזכות עזרתה הלוחמים העידו שפעלו בסנכרון ובארגון והצליחו לחסל מספר גבוה של מחבלים ולהציל מספר גבוה אף יותר של משפחות.
על הבגרות והאומץ, על החכמה ועל רוח ההתנדבות והלחימה – ראויה גלי להשיא משואה, לתפארת מדינת ישראל ולתפארת נערותיה.
הביטה למחבלים בעיניים וללא מורא: רימון קירשט, קיבוץ נירים
מכל עדויות הזוועה שהציבור הישראלי נחשף אליו, ניתן להסכים שאחד המראות הקשים היו מראה החטופים העולים אל משאיות הצלב האדום ונאלצים להודות למחבל החמאס על שחרורם ואף לנופף להם לשלום. המראה מכמיר הלב הזה קיבל תפנית אחרת כאשר רימון קירשט (36) מקיבוץ נירים יצאה מג'יפ החמאס בראש זקוף והביטה למחבלים ב"לבן של העיניים". כך, מבלי לחשוש לחייה או על החופש היקר העלול להיגזל ממנה, היא הוכיחה לעולם את טיבם האמיתי וניפצה את האשליה החולנית שביקשו לייצר בחיוכים מפוברקים.
רימון נחטפה אל שבי החמאס יחד עם בעלה יגב. במהלך הנסיעה אל מעבר לגדר הם ישבו מחובקים וכך נותרו עד שמחבלי החמאס הודיעו לה שהיא חוזרת לישראל. על אף ריח החופש המפתה, רימון סירבה להשאיר את אהובה מאחור, אך המחבלים איימו שאם לא תבוא מרצונה הם יגררו אותה על הרצפה. מאז שחזרה רימון לארץ, נעשתה פעילה למען שחרור החטופים ומחכה לשוב בעלה עד היום הזה.
על זקיפות הקומה ועוצמות הנפש האדירות – ראויה רימון להשיא משואה, בתפילה ובתקווה שתוכל להתאחד עם יגב במהרה ממש.
האם השכולה בת ה-89 שנלחמת על תדמית ישראל בעולם: רות הרן, בארי
עבור רות הרן, תושבת בארי בת ה-89, 7 באוקטובר לא היה הפעם הראשונה בה ניצלה מהמוות בעור שיניה. ב-1941 היא ומשפחתה נמלטו מאודסה רגע לפני שהעיר נכנעה לגרמניה הנאצית ונטבחו בה עשרות אלפי יהודים. למרות האירועים הטראומתיים שעברה בצעירותה, רות בנתה לעצמה חיים חדשים ומלאים בישראל. היא לא דמיינה בשום שלב שתאלץ לחוות זוועות כאלו שוב במדינת היהודים, עד אותו יום נורא.
במהלך המתקפה, רות שהתה לבד בביתה. היא התעוררה ממטח הרקטות וניסתה לקרוא לבנה אבשלום, ללא הצלחה. באותה מתקפה הוא נהרג. מבעד לחלון היא הבחינה במחבלים מתקרבים אל ביתה ודופקים על הדלת. היא המשיכה להסתתר בתוך הבית, במשך 15 שעות וכשיצאה, ראתה את אותם מראות מבעיתים שניסתה להשאיר מאחור.
"עבורי זה הציף זיכרונות קשים מהשואה. ברגע שרוצחים תינוקות במיטות, ברגע שפוגעים בנשים, אונסים אותן, רוצחים אותן באכזריות, בשטניות, על לא עוול בכפן — זו שואה", העידה.
למרות שאיבדה שבעה מבני משפחתה, רות החליטה להצטרף לחזית ההסברה ולהילחם על שמה הטוב של מדינת ישראל. זמן קצר לאחר הטבח היא הובילה קמפיין מטעם מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, ולמרות גילה המופלג עד היום היא ממשיכה במסעותיה, ומכריחה את העולם לשמוע בדיוק את מה שהוא מנסה כל כך להכחיש.
על תעצומות הנפש ורוח השליחות – ראויה רות להשיא משואה, לתפארת מדינת ישראל ולתפארת אזרחיה שממשיכים להילחם עבורה, בכל גיל ובכל מצב.
