שיר, הדר והודיה הן שלוש רווקות דתיות שגרות יחד בדירה ירושלמית טיפוסית. מרוב שכיף להן יחד ובגלל השעון הביולוגי המתקתק, ההורים שלהן מתחילים לחשוש שהחתונה המיוחלת הולכת ומתרחקת… החיים של שלוש השותפות נעים בין עבודה, לימודים, בינג' בנטפליקס ודייטים מוצלחים או כושלים, עד שהמציאות מקבלת תפנית לא צפויה: נעמה, אמא של הדר, מודיעה ביום בהיר שהיא עוברת לגור איתן בזמן שבעלה בחו"ל. מה שמתחיל בתור "אני באה רק לכמה ימים" הולך ונמתח, והחיים הרגועים של השותפות נכנסים לסחרור כשהיא נחושה לקטוע להן את חיי הרווקות ומבחינתה כל האמצעים כשרים.
ההצגה "דירת רווקות" של תיאטרון אספקלריא בוחנת את אחת הסוגיות הרגישות במגזר הדתי בעשורים האחרונים – מערכת היחסים העדינה בין הורים לילדיהם הרווקים והרווקות: הציפיות, האכזבות, הניסיון להתוות דרך, הפערים הבין-דוריים, גבולות האחריות וההתערבות.
זה אולי נשמע כמו סיפור טראגי, אבל אם תשאלו את השחקנית רני לובר – אחת המשתתפות בהצגה "דירת רווקות", ובתו של מנהל תיאטרון אספקלריא חגי לובר – ל"טרגדיה" הזו יש המון צדדים קומיים. "עד לאחרונה גרתי בירושלים עם עוד שתי שותפות, תגל צרויה ולירון הרניק. אנחנו בגיל מבוגר יחסית. שלושתנו שחקניות ולכן נוצר בינינו קשר מדהים. כל הזמן חשבנו כמה החיים שלנו – הדייטים הכושלים והטובים, הלחץ המגזרי, התגובות של בני משפחה – הן ממש סדרת טלוויזיה, ואפילו סדרה קומית. זו תקופה מטורפת שיש עליה כל כך הרבה חומר. עוברים כל יום מסע שלם וחבל לא להוציא את זה החוצה".
מזכיר קצת את סרוגים, לא?
"נכון, אבל לא רצינו להביא את מה שכבר דיברו עליו, אלא לשים זרקור על היחס של ההורים אל בתם הרווקה שפתאום יוצאת מהבית ובונה חיים עצמאיים, אבל לא בדרך שהם היו רוצים, לא עם משפחה משלה. הנושא של יחסי הורים-ילדים פחות מדובר בהקשרים אמנותיים. האימהות של כולנו מאוד דואגות ורוצות שנתחתן, גם בתקופות שלנו זה פחות מתאים. להביא מצב כזה מורכב לקדמת הבמה, משחרר את המתח".
"תיאטרון זה ריפוי"
למרות ההצלחה הגדולה של ההצגה, האירועים שעברו על רני בתקופה האחרונה, לא תואמים את הצחוק הגדול שסוחף את האולם. מלבד הקושי הלאומי בעקבות השבעה באוקטובר, משפחת לובר חוותה כאב כבד מנשוא עם נפילתו של האח יהונתן ז"ל, במהלך שירותו ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל. למרות השבר הנורא רני מספרת שהתיאטרון, ובמיוחד החלקים הקומיים, נתנו לה כוחות ותקווה להמשיך לבחור בחיים.
"זמן קצר אחרי שאחי נהרג, לא האמנתי שאוכל לעלות על במה", היא נזכרת, "ועוד להביא סיפור מצחיק וקומי. זה הרגיש רחוק מאוד. אבל עם הזמן נזכרתי שתיאטרון זה ריפוי, זה כלי טיפולי. בהצגה הראשונה שעליתי אחרי שאחי נהרג, הרגשתי את זה על בשרי. התיאטרון מרפא מבפנים. את שמה את עצמך בצד, ומתמלאת מהצחוק של הקהל. התיאטרון הוא כולו חיים. על הבמה אנחנו בוחרים לחיות בעוצמה מאוד גבוהה. ויותר מזה, לאהוב את החיים. לדעתי זה הניצחון הגדול על הרוע והמוות שהאויבים שלנו מנסים להנחיל לנו".
יהונתן אחיה היה רק בן 24 כשנפל בדצמבר האחרון. עד למותו הוא חי ביצהר יחד עם אשתו אביה, ובנם שהיה בן עשרה חודשים כשאביו נהרג. אביה ויהונתן ז"ל ציפו לילד נוסף, שנולד זמן קצר לאחר שאביו נפל. באחד מהסרטונים שהותירו מדינה שלמה שבורת לב, נראה בנו הקטן של יהונתן ז"ל צופה בהתלהבות רבה בברכה שאבא הכין לו מתוך החזית. אותו סרטון התפרסם ברשת שעתיים בלבד לפני נפילתו.
יהונתן היה צעיר מרני בשנה ושלושה חודשים, ולהם עוד שישה אחים. למרות שבבגרותם הם בחרו במסלולי חיים שונים, הם נותרו קרובים מאוד כל השנים. "היינו ממש כמו תאומים", נזכרת רני, "כל התמונות שלנו באלבומי הילדים הם ביחד. כשגדלנו, התפצלנו לכיוונים קצת אחרים, מבחינת הבחירות שלנו ודרך החיים, אבל תמיד כיבדנו זה את זו. הוא למשל העדיף לא לצאת מהארץ, אבל כשטסתי להודו לפני ארבע שנים, הוא קנה לי מתנה וכתב לי מכתב מרגש. זו דוגמה אחת לקשר שהיה לנו – גם אם תפסנו דברים אחרת לא הייתה שיפוטיות בינינו או ביקורת. הוא תמיד רצה שיהיה לי טוב. פעם דיברתי איתו ועם אשתו על זה שאסיים תואר שני לפני גיל שלושים. הוא נדהם ואמר: 'וואו איזה הספק'. בדיוק אז הם הודיעו לנו על הריון שני, והחמאתי לו שגם שני ילדים בגילו זה הספק לא קטן".
היה לך קשה שהוא התחתן לפנייך, למרות שהוא צעיר ממך?
"לפני שהוא התחתן הוא שאל אותי אם זה בסדר, ואמרתי לו שבוודאי ובשמחה. מאוד התרגשתי והחיבור לאביה, אשתו, היה מיידי. שמחתי שהוא הכיר מישהי כזו. ככה זו אהבה של אחים, אהבה שלא תלויה בכלום".
כמו אביו ואחותו, גם יהונתן נדבק בחיידק הבמה, ונהג לשתף את משפחתו בדמיונו העשיר והצבעוני. "הוא היה הכי מצחיק בשבט ובכיתה", היא מספרת, "הוא כל הזמן היה כותב תסריטים ומביים הצגות. הוא ידע לספר סיפורים בצורה מדהימה. אחיינים שלי זוכרים ממנו שהוא היה מספר להם סיפורים עד אמצע הלילה, גם כאלו שהוא המציא וגם סיפורי חסידים. הייתה לו נפש הומנית שמחוברת לעולם האומנות והיצירה. זה חי בו, אבל הוא לא הספיק להפוך את זה למקצוע".
דיברת איתו לפני הכניסה לעזה?
"ברור. אחרי שנכנס לרצועה היה הרבה זמן שלא דיברנו איתו ודאגנו לו מאוד. לפני כן הוא היה בעיקר באימונים ותפס קווים, לא היה ברור אם הוא נכנס. אבל יהונתן היה מאוד דרוך ומוכן. שניים מהאחים שלי כבר היו שם, והוא נכנס אחרון. לפני כן, הוא שלח לנו הקלטה ובה הוא הסביר שעכשיו תורו להילחם. זה הרשים אותי אבל נורא נלחצתי. בסוף זה האח הקטן שלי, וגם הייתה לי הרגשה לא מוסברת".
אין ייאוש
חברותיה של רני, אלו שחיות איתה את דירת הרווקות מדי יום על הבמה, ולאחרונה גם במציאות, היו שם כדי ללוות אותה אחרי שקיבלה את הבשורה הקשה. "זה היה אחרי שפוניתי מקרית שמונה, וחזרתי לגור עם השותפות המקוריות שלי וקצת עם ההורים. באותו יום הייתי בירושלים ביום עבודה, ואחר כך נפגשתי עם חברה. משהו לא מוסבר גרם לנו להאריך את המפגש עוד ועוד. לקחנו את הזמן. כשהגעתי הביתה, זה היה חצי שעה אחרי שקצין הנפגעים הגיע. בינתיים ההורים שלי חיפשו אותי, התקשרו לחברות לברר איפה אני נמצאת. חברה התקשרה אליי די בלחץ, כי הבינה שמשהו קרה. היא הייתה על הקו כשנכנסתי הביתה וראיתי את החיילים. שאלתי מה קרה, וההורים שלי ישר חיבקו אותי. הייתי הראשונה מהאחים לדעת. אחרי כמה דקות חברה שלי ביררה מה קורה והן ישר באו ועטפו אותי. כל השבעה החברות נשארו ועזרו לתפעל. זו הייתה שבעה אינטנסיבית, מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. זה לא מובן מאליו".
מה המורשת שהיית רוצה שכולם ילמדו מאחיך?
"המון דברים", היא נאנחת, "המון. אבל בזמן האחרון יש לי בראש את המשפט הקבוע שלו – 'אין ייאוש'. הוא חתם אותו על דגל לפני שהם נכנסו. תמיד הוא היה אומר לי את זה, ועכשיו אני מעבירה את המסר לעם שלנו. עכשיו אולי כואב ומורכב, אבל יש תקווה. ויש דברים טובים. ויש חיים".
קואצ'ינג להורים לרווקים
כבת לשחקן ידוע ומנהל תיאטרון, דרכה של רני לבמה הייתה כמעט סלולה מראש, ובכל זאת האהבה שלה לעולם הבמה לא מוטלת בספק.
"התחלתי לעבוד באקספלריא כבמאית של בנות השירות", היא נזכרת, "ואז הגיעו כמה פרויקטים שהגדול שבהם הוא ההצגה הזו".
תמיד ידעת שתרצי לשחק?
"התיאטרון של אבא שלי נולד כשאני נולדתי. גדלתי בו וזה נתן לי דרייב ודחיפה. גם מי שלומד תיאטרון לא נחשף בחייו לכל כך הרבה הצגות. היום אני גם לומדת תרפיה בתיאטרון, אז אני נחשפת לחלקים אחרים של העולם הזה".
אבא שלך תמך בחלום להיות שחקנית? בדרך כלל הנטייה היא הפוכה.
"לא היה לו ספק לרגע", היא צוחקת, "באופן כללי אבא שלי מאוד תומך בללכת אחרי החלומות שלך. תמיד הוא אמר לנו שמקצוע זה לא עבודה, זה לעשות את מה שאתה אוהב. אני נהנית לעבוד איתו, זה קשר אחר".
זה לא הרגיש מוזר להציע לו לעשות הצגה שמבוססת על יחסי הורים וילדים במציאות?
"הוא דווקא שמח שאמרתי לו 'בוא ננתב את את השיח שלנו בבית להצגה'. הוא עף על זה. מהר מאוד מצאנו את הנישה, הבנו איך להביא את הדיון הזה בצורה נכונה, משני הצדדים".
היה ברור שאת גם משחקת?
"באתי אליו ואמרתי לו: 'יש לך דירה של שלוש בנות שחקניות, אז כבר יש לך קאסט. בוא נלך על זה'".
בחברה החילונית, הגיל של רני ושותפותיה ככל הנראה לא היה מעורר צל קלוש של חרדה, אך לדבריה, במגזר הדתי רווקה בת 26 היא כבר מושא לתפילות, הפרשות חלה ולחץ בלתי פוסק מהסביבה. למרות הקושי, רני לא מזלזלת בתחושות האלו. "זו תקופה שבאמת מאוד קשה להורים", היא מסבירה, "שמעתי לאחרונה שחוץ מכל מיני סדנאות ואימון אישי למציאת זוגיות, עכשיו יש קואצ'ריות שמספקות תמיכה להורים של הרווקים והרווקות".
ברצינות?
"כן. יש איזו נורמה חברתית במגזר שלנו, שצריך להתחתן, להקים בית, להביא ילדים. לחץ חברתי מטורף שקצת מכביד על הרצון הפשוט לאהבה וזוגיות. אז האתגר כבר נעשה משותף להורים. זה גם מה שיצר את כל ה'אנטי' לדירות של רווקים ורווקות".
את מבינה באיזשהו מקום את הטענה על 'הביצה' כמקום שמעכב זוגיות?
"זה לגמרי הפוך", היא משיבה נחרצות, "דירת רווקים היא דבר מאוד נצרך בתקופה כל כך רגישה. יש אחווה חברית שמקיפה אותך, מקום להימלט אליו אחרי דייט מעפן, לחוות בו פרידות ומשברים. מרחב בלי ציפיות ובלי שיפוטיות. זה כל כך נדיר. בהצגה אנחנו דואגות להראות את החוסן שיש בחברות, את הכיף שזה יוצר, ההווי. אני זכיתי בחברות שגרו איתי. הן כמו משפחה. גם ההורים שלי אהבו אותן מאוד".
אז ההצגה פונה רק למגזר הדתי?
"ממש לא. בסוף, זה נושא שמלחיץ כל הורה, לא משנה באיזה מגזר, אולי בשלבי חיים שונים. הופענו בבתי מלון למפונים עם קהל מכלל האוכלוסייה, וכולם התחברו. הם צחקו מאותן בדיחות והתרגשו ובכו. כל ילד, דתי או חילוני, לא רוצה שההורים יתערבו לו וכל ההורים רוצים שהילדים יתמסדו ויהיו להם חיים מאושרים. השחקנית שמשחקת את האמא בהצגה היא חילונית וגם הבמאי. שניהם, כהורים, מתחברים לסיפור גם מהמקום שלהם".
את מרגישה שכל השיח והלחץ דוחף אותך לחפש זוגיות, גם אם את לא רוצה או מוכנה?
"זה משהו שאני מרגישה ומנסה להתרחק ממנו. בסוף, היה לנו חשוב להעביר מסר, שיש עוד חיים מלבד הרצון להקים בית. יש עוד צדדים ומורכבויות. וזו גם תקופה לא פשוטה לחפש בעל או בן זוג בעידן שהכול פרוץ, האפשרויות אינסופיות והשיח פחות אנושי.
"יש לי הרבה תהיות. מתי אני רוצה להתחתן, באיזה גיל. אם כל החברות שלי מתחתנות בגיל 24, ואני לא בשלה לזה, מה זה אומר עליי? משהו פגום אצלי? וברור שזה גם משפיע בהיבט של דימוי גוף – איך יקבלו אותי בעידן שבו פוסלים אנשים בגלל תמונות? זה אתגר שההורים שלנו לא הכירו".
אילו תגובות קיבלתם על ההצגה עד כה?
"את זה שצוחקים אנחנו מבינות, כי זו קומדיה קלאסית במלוא מובן המילה, אבל תמיד מרגש אותנו לשמוע איך נגענו באנשים. לא מעט בקהל מזדהים עם הסיפור שלנו ותמיד נראה כמה שמנגבים את הדמעות תוך כדי. אלו רגעים משמעותיים מאוד עבורי".
