"הורים יכולים להעביד את הילדים שלהם, ולקבל המון כסף מחסויות"

"רוב האנשים לא יודעים איך נראים אחורי הקלעים של הקניון. הם לא רואים את דלתות פחי האשפה שמובילות למסדרונות מסוידים בקושי, את המחסנים עם הטורים האינסופיים של הסחורה, שלא נראית מפתה כשהיא מונחת ככה בערמות על מדפי מתכת ובתאורה אפלולית. כמעט לכל דבר נוצץ יש את הדלת האחורית הזאת".

בפתיחה של הספר 'חברים מזויפים' (הוצאת טל מאי), תום בן ה-14 ואימו עושים את דרכם מהחניון התת-קרקעי אל הקניון, למפגש מעריצים. האם שרית היא יוטיוברית מפורסמת והדלת האחורית מתבררת בהמשך הסיפור כסימבולית למדי. חייו של תום גלויים לעין כל, כשאימו מצלמת באינטנסיביות את חיי המשפחה וכך הוא הופך למפורסם בעל כורחו.

הסיפור מפנה את הזרקור אל אחד מתופעות הרשת הפופולריות בקרב ילדים, של משפחות יוטיובריות – משפחות היוצרות סרטונים הפונים לילדים, והתכנים שבהם מציגים פעילויות משפחתיות מגוונות, כמו משחקים ואתגרים שההורים ממציאים לילדים או ההפך, בילוי באטרקציות ושיטוט במרכזי קניות כאשר ילדי המשפחה שותפים מלאים ביצירת התוכן. בערוצים ישנם גם סרטוני אנבוקסינג, כשילדי המשפחה מצטלמים כשהם פותחים אריזות של צעצועים או מתנות שקיבלו ממעריצים. הסרטונים הללו אהובים במיוחד על ילדים, כי בכל פתיחה של אריזת משחק משתחרר במוח גל של דופמין, מה שהופך את הסרטונים הללו לממכרים.  נתוני הצפייה בארץ מדברים בעד עצמם: כחצי מיליון איש מנויים לערוצים המשפחתיים הפופולריים בישראל, כשכל סרטון זוכה לכמה מאות אלפים ועד לכמה מיליוני צפיות.

הפופולריות העולמית של תופעת המשפחות היוטיובריות עניינה את הסופרת מיכל פיטובסקי, והיא החלה לצבור שעות רבות של צפייה בז'אנר. ספרה החדש 'חברים מזויפים' נכתב בהשראת הנושא ועוסק בנער הגדל במשפחה יוטיוברית ועל נערה המפתחת כלפיו הערצה אובססיביות. ספרה הקודם לנוער שיצא לאור ב-2019 'דברים שקורים בשומקום', עוסק אף הוא בממשק שבין יוטיוב ומשפחתיות ומספר את סיפורה של נערה המתמודדת עם סכסוך הגירושים של הוריה באמצעות ערוץ היוטיוב שלה. הספר זכה בפרס דבורה עומר מטעם משרד החינוך.

המעריצים מרגישים חלק מהמשפחה

השאלה הראשונה והמתבקשת היא מדוע, בעצם, מדובר בז'אנר פופולרי. בעידן שבו יש סרטי תלת-מימד, אנימציות וסדרות לרוב, הנכתבות בידי תסריטאים מנוסים, מה בעצם מוצאים ילדים בסרטונים חובבניים וחסרי עלילה בהם מככבות משפחות אחרות?

"הערצה איננה תופעה חדשה, והיא קיימת מאז שיש 'מפורסמים' אבל היא מאוד מוקצנת מאז עידן הרשתות החברתיות, כי המרחק בין מעריץ ומפורסם הצטמצם משמעותית. פעם מפורסם היה רק בטלוויזיה ואף פעם לא יכולנו לדבר איתו, אבל היום אנחנו יכולים לכתוב לו תגובה בתחתית הסרטון"

"בפסיכולוגיה של התקשורת יש מונח הנקרא קשר פארא-חברתי, המשויך בעיקר למערכות יחסים בין מעריצים למפורסמים", מסבירה פיטובסקי. "מדובר בקשר שבו צד אחד יודע הרבה על הצד השני, בעוד הצד השני כלל לא מכיר את הצד האחר. המעריץ עוקב אחרי חייו של הדמות המפורסמת וחש כאילו הוא חי את חייה, ובמקרים קיצוניים הוא מרגיש שהמפורסם מכיר אותו בחזרה. באיזשהו מקום כולנו מרגישים משהו כלפי מפורסמים שונים, ואנחנו יכולים לחוש פגיעה ולהיעלב אם מתפרסם פרט לא נעים מחייו של המפורסם. אנשים מבוגרים יודעים לווסת את התחושה הזו אבל יש כאלו שרגישים אליה יותר, כמו ילדים".

משפחת ספיר היא אחת מהמשפחות הישראליות הידועות של הז'אנר. כל סרטון של המשפחה נפתח במילותיו של מיכאל ספיר, אב המשפחה, הפונה למצלמה ואומר 'אתם חלק ממשפחת ספיר לכל החיים'. האמירה הזו מדגימה את הפארא-חברתיות ואת ההיכרות הלכאורה משפחתית וחברית שקיימת בינם לבין הצופים.  "הערצה איננה תופעה חדשה, והיא קיימת מאז שיש 'מפורסמים' אבל היא מאוד מוקצנת מאז עידן הרשתות החברתיות, כי המרחק בין מעריץ ומפורסם הצטמצם משמעותית. פעם מפורסם היה רק בטלוויזיה ואף פעם לא יכולנו לדבר איתו, אבל היום אנחנו יכולים לכתוב לו תגובה בתחתית הסרטון, וגם יש סיכוי שהוא יענה. כך נוצרת אשליה של קשר הדדי, ובמקרה של יוטיוברים הם מעודדים אינטראקציה כזאת, ובסוף כל סרטון יגידו 'תכתבו לי בתגובות מה חשבתם' או 'אם יהיו מספיק לייקים אני אעשה כך וכך', כי מעורבות מצד הקהל מגבירה את החשיפה שלו. האינטראקטיביות בתוכן מגבירה את האשליה של הקשר הפארא חברתי, וזאת, כמובן, אשליה כי אף יוטיובר לא יכול להכיר את המיליונים שעוקבים אחריו, למרות שהוא משדר שכן".

סיבה נוספת לעניין שמוצאים צופים צעירים בז'אנר קשורה במימוש פנטזיות, לכאורה. "הערוצים של המשפחות היוטיובריות הם מגשימי משאלות ילדיות והתוכן בערוצים הללו מכוונים למלא את המשאלה הילדית. בבית יש לילדים הורים שמציבים להם גבולות, ובסרטונים הם 'מגשימים' את הפנטזיות שלהם באמצעות הילדים היוטיוברים, שמותר להם הכל. כל סרטון מוקדש למשאלה, דרך משימה, אתגר או משחק: כך למשל סרטון אחד שבו המשפחה מכריזה על 'יום הכן' ובו ההורים צריכים להיענות לכל מה שהילדים יבקשו, או אתגר הממתקים – לאסוף לעגלת הקניות כמה שיותר ממתקים או צעצועים בעשר דקות. הילדים הצופים כמובן לא יוכלו לצרוך בכזאת הפרזה, כמו הילדים במשפחה היוטיוברית, אז דרכם הם בעצם מגשימים את הפנטזיות האלה".

אם במדיומים כמו ספרות או תיאטרון יש יחסים שבין תוכן ומסר, ותכנים טלוויזיוניים לילדים נוצרים תחת חסותם של לקטורים ושומרי סף, תכנים ביוטיוב לא מחויבים לשום סטנדרט או ערך. "תכנים ביוטיוב משוחררים מסטנדרטים חינוכיים או ערכיים וכל מי שרוצה לצלם ולהעלות סרטון ביוטיוב, יכול, וזו למעשה אנטיתזה לאמנויות לילדים כפי שאנחנו מכירים אותם. כאן אין מסר, אלא אם כן מחשיבים את אהבת הצרכנות כמסר".

מעבר לכל הפנטזיות הצרכניות, ישנה גם פנטזיה רגשית אולטימטיבי. "רואים משפחה מלוכדת והורים קשובים שמאוד רוצים לשחק עם הילדים. הסרטונים מראים זמן איכות של משחק שבו הורה יכול לבלות בלי הפרעה עם הילדים שלו, בקשב מוחלט. תמונת המצב שמצטיירת בנוגע למערכות יחסים בין הורים לילדים היא אידילית, מבחינת הצופים – הילדים מקבלים כל צעצועי וממתק שהם רוצים וההורים משקיעים באטרקציות ביתיות עבורם. אמנם זה נעשה לטובת המצלמה אבל מה שהילד הצופה חווה זה שהורים משחקים עם הילדים. מיכאל ספיר סיפר פעם באחד הראיונות שהוא נותן להורים רעיונות איך לשחק עם הילדים שלהם, ומבחינתו זה חלק מהעשייה היוטיוברית שלו. יכול להיות שאם בכל סרטון יש לו רעיון יצירתי וזה מתורגם למשהו שקורה בבית… האירוניה היא שהילדים צופים בסרטים הללו כי להורים שלהם אין זמן אליהם באותו רגע ולמעשה הילד 'משחק' עם האבא היוטיובר. הפנטזיה האולטימטיבית, אם כך, היא בילוי משותף עם הורה קשוב ואנרגטי".

"בבית יש לילדים הורים שמציבים להם גבולות, ובסרטונים הם 'מגשימים' את הפנטזיות שלהם באמצעות הילדים היוטיוברים, שמותר להם הכל"

את הערוצים מהז'אנר הזה מאפיינת אסתטיקה הייחודית ליוטיוב: המצלמה רועדת, הצילום לא יציב, ברקע מתנגנת מוזיקה קצבית ועל גביה יש תוספות סאונד של קולות פיצוצים, צופרים, קריאות 'ייאי', אנימציות, זיקוקים, לבבות וג'אמפ קאטים כי ככה נראה 'פריים' של החיים האמיתיים. "אם הסרטונים היו מצולמים אסתטית יותר הם היו נראים יותר מבוימים, ועם זאת, אם זה יהיה רק 'אמיתי' זה יהיה משעמם, אז העניין נכנס דרך תוספות העריכה והסאונד והאנימציות הקטנות, זה מה שמייצר סגנון אסתטי אופייני וספציפי של סרטוני יוטיוב לילדים, שעבור מבוגרים, התזזיתיות הזאת הופכת את אופציית הצפייה לכמעט בלתי אפשרית".

חלק ניכר מהסרטונים עושה שימוש במותגים שונים, לפעמים בצורה אגבית ולפעמים בצורה בולטת. הילדים צופים בתוכן שיווקי מובהק."הילדים יושבים וצופים בפרסומות שהם מרגישים קשורים אליהם, בגלל הקשר הפארא-חברתי. הבעיה היא שלילדים אין את האמצעים הקוגניטיביים לזהות אמצעי שכנוע או פרסום. במחקרים מדברים שההבנה הזו מתחילה להבשיל בגיל 9 ואנחנו יודעים שילדים צופים בסרטונים בגילאים צעירים בהרבה. היכולת לזהות פרסומת לא מתפתחת עדיין וילדים לא מבינים את זה".

משפחות היוטיוברים זה תחום פרוץ

אם מנסים להתחקות אחרי שאלת המניע, לא בטוח שתהיה תשובה אחת וחד משמעית, אבל התגמול הכספי הגבוה הוא בהחלט אחת מהסיבות המרכזיות לכך שייוטיוברים משקיעים את עצמם ביצירת סרטונים. "יש איזה רגע שבו הכסף שמגיע ממשהו ויראלי הוא דיס-פרופורציונלי לעומת כסף שיגיע מעבודה אחרת אז זו מוטיבציה 'ראויה' כי אתה יכול להגשים את עצמך, וזה לא תמיד רע. אני ככותבת הייתי רוצה להגיע לכמה שיותר קוראים ולפרסם עבורם תכנים. זה יכול ללכת למקום יצירתי".

אבל את נותנת ערך בעוד שהמשפחות הללו יוצרות תוכן שברובו הוא פרסומי.

"ארה"ב זה המערב הפרוע של הקפיטליזם, ושאלת הערך היא משנית, כי אם אתה עושה כסף כבר יש לך ערך. בארץ אנשים יותר שמים דגש על ערכים ויש איזו ציפייה לפעול לטוב ולמען הזולת, אי אפשר יהיה לשאת מצב שבו תוכן יהיה לחלוטין מנותק מערכים ישראליים".

האם חקרו את ההשפעות של גדילה מול מצלמה?

"לא ידוע לי, וחייבים לחקור. יש משהו פרוץ בתחום ויש דיבור לא מוסדי בעניין. בקרב הקהילות הצופות יש מי שיש לו ביקורת. הם אולי יעלו טענות אבל עוד לא הגיעו לכדי חקיקה בנושא. כן יש הגבלה וחקיקה על ילדים שחקנים – כמה שעות מותר להם לעבוד, כמה לשלם להם וכו'. הם באים עם סדרה נוקשה של חוקים. לעומת זאת, בעולם הרשת אין שום כלל בעניין ואין שום מגננות בעניין. הורים יכולים להעביד את הילדים שלהם שעות עבור הסרטונים, לקבל המון כסף מחסויות, ולאף אחד לא ברור אם הכסף מגיע לילדים".

זה לא סוג של ניצול קטינים מודרני?

"הטיעון של יוצרי הרשת זה שהילדים נהנים. לתפיסתם של הילדים, הם לא עובדים. הם חיים את החיים שלהם וההורים מחזיקים מולם מצלמה".

הציר בין זיוף לאמת

פיטובסקי, תושבת גבעתיים כיום, גדלה בירושלים. אביה היה פרופסור לפילוסופיה של המדע ואימה פסיכואנליטיקאית. לדבריה, חלמה לעסוק בכתיבה כבר מגיל שבע, ומילאה מחברות במהלך שנות הלימודים והצבא. עד כה פרסמה ארבעה ספרים, מתוכם שניים לנוער, שכאמור, עוסקים בעולמות הרשת. המשיכה שלה ליוטיוב כעולם תוכן ספרותי התחילה לא מהמסך אלא דווקא דרך קוראי ספרים. "לפני שכתבתי את ספר הנוער הראשון שלי עבדתי כספרנית בחטיבת ביניים. עד אז כתבתי למבוגרים וחשבתי שזה מה שאני. אבל כספרנית נחשפתי לעולם עשיר של ספרות נוער ולתלמידים שקראו ספרים והיו נרגשים להמליץ גם לי, ובין היתר זה מה שמשך אותי לכתוב לנוער. באותה נשימה, באותן השנים יוטיוב היה מאד חזק, ובני נוער דיברו כל הזמן על יוטיוב וסיפרו על יוטיוברים, ולאט לאט נחשפתי למה שמתרחש שם.

"הקשר בין העולם הספרותי ליוטיוב הוא הסופר ג'ון גרין ('אשמת הכוכבים' ועוד) והוא סופר הנוער האהוב עליי כיום. גרין הוא גם סופר וגם יוטיובר עם שלושה מיליון עוקבים וקהילת קוראים מאד חזקה. הרגשתי שהשילוב שבין עשייה ספרותית לעשיית רשת, היא מערכת יחסים טובה שמעניינת אותי והייתי רוצה לעסוק בה בעצמי. ספרותית, עניין אותי לחקור את העולם של יוצרי תוכן ורשת כי זה חלון אינסופי ומדהים לעולם פנימי של אנשים אחרים".

מי שמצלם את עצמו בוחר מה להגיד. זה לא אותנטי עד הסוף.

"חד משמעית נכון. יש מסננת של מה נאמר מול המצלמה ומה לא, והיא זו שעניינה אותי בספר החדש. אפשר לומר שהספר הקודם 'דברים שקורים בשומקום' עוסק בביטוי האותנטי, וברצון להישמע ולהיראות, ולעומתו 'חברים מזויפים' מדבר גם על המסננת של האותנטיות ועל הצדדים הלא פשוטים שבאים עם החשיפה הזו".

'חברים מזויפים' מסופר בשתי קולות – בקולו של תום ובקולה המקביל של הודיה, בת כיתתו של תום המפתחת אובססיה לערוץ היוטיוב של המשפחה וחולמת להיות כמו אימו היוטיוברית, שרית. הקולות המקבילים מספרים את שני הצדדים  – של יוצרי התוכן וצרכני התוכן, ונוגעת בהשפעות החברתיות של זה.

את חושבת שילדים כמו תום מודעים למחיר החשיפה או בוחרים בה?

"יש לסופר דייויד פוסטר וואלאס משל מפורסם שבו הוא מתאר שני דגים שוחים בים, ודג אחד אומר לדג השני – 'המים נעימים היום'. והדג השני אומר – 'מה זה מים?' הדג השני לא מבין מה זה מים כי הוא חי בתוכם מאז ומעולם. במקרה הזה, התהליך שתום עובר בספר זה שהוא לומד להבין מה זה מים. כי כשאתה גדל במשפחה יוטיוברית, אתה גדל בסביבה שנורמלי לגמרי שאמא שלך מצלמת אותך כל הזמן ומעלה את התמונות שלך לרשת. זה המים שלך. אז להבין שהוא 'נמצא במים' והחיים שלו מתקיימים על סט צילומים, וזה חריג, זה התהליך שהוא עובר".

שמו של הספר 'חברים מזויפים' מרפרר לאחד מהספרי הנוער הגדולים בכל הזמנים, 'התפסן בשדה השיפון'. "הספר הזה התניע בכל מיני מובנים את המושג של ספרות נוער ואת העיסוק בחוויית התבגרות. התלונה המרכזית של הולדן, גיבור הספר, זה שאנשים הם מזויפים. הוא חוזר על האמירה הזו שוב ושוב, מסתובב בעולם ומסתכל על הזיוף. והסיבה שהספר כל כך תפס זה כי זאת תחושה מאד חזקה בגיל ההתבגרות. והאמירה ההופכית של זה היא 'פייק איט טיל יו מייק איט', תזייף עד שתצליח, מה שהמון אנשים מרגישים שהם צריכים לעשות כדי להצליח. אנחנו צריכים לרכוש הרבה כישורים בחיים דרך תהליך שבחלקו הוא לזייף עד שמצליחים. צריך להסכים להיבט הזה כדי להתקדם. אז המתח הזה שבין זיוף לאמת מאד נוכח.

"אם כל החיים שלך אתה לא חווה אותנטיות, כי אתה בסט צילום, אתה לא מכיר חוויה אותנטית. אני לא מכוונת לומר כמסר שהעולם של יוטיוב כולו זיוף, כי זה לא מה שאני חושבת על הרשת ולא על משפחות יוטיוב. מדובר בציר שבין זיוף לאמת, ועל הציר הזה יש גם הרבה רגעים של אמת. התהליך של ההתבגרות זה להסכים לחיות עם איזה אמצע, כי יש הרבה אפור בין הקצוות, והספר עוסק במתח בין שני הקצוות ולא חותר כלפי קצה אחד".