ההלם העצום שאחז בכולנו ב-7 באוקטובר, גרם לכך שקולה של החוקרת ואמנית הקול יוספה זאוש פשוט נעלם. כלי הביטוי המשמעותי ביותר שלה, כלי הריפוי שלה – פשוט נדם מרוב אימה.
זאוש, שנולדה בצרפת ועלתה לארץ בילדותה, לקחה איתה את בתה וטסה לצרפת לקרובי משפחה, כדי להירגע. ואז היא גילתה שבצרפת המצב הרבה יותר גרוע. "אמנם אין שם סכנת טילים או חדירת מחבלים, אבל הפחד לדבר עברית ברחוב הוא משתק, כל הזמן צריך להיזהר", היא מספרת. היא חזרה לישראל והחלה לנסוע לריכוזי מגורים של מפונים באזור ירוחם, שם מתגוררת אחותה, ולשיר להם שם. "הבנתי שהריפוי וההרפיה שאני מצליחה להעביר דרך הקול, דרך המוסיקה, הוא אקוטי. אנשים מאוד שמחו שבאתי אליהם. עברתי מבית לבית, דיברתי עם אנשים, הקשבתי לסיפורים שלהם ואז שאלתי אם הם רוצים שאשיר להם. כשהסכימו, שרתי וזה הרגיע אותם, אבל זה גם מרגיע וגם יכול להציף. כשהשירה מרגיעה, לרגע שוכחים את מצב ההישרדות, אבל אחר כך הם נזכרים שהם לא בבית שלהם ויש מצב חדש, וזה מציף. עברתי עם המפונים מפגשים ארוכים וטובים, והם סיפרו לי שזה סייע להם לישון טוב יותר לאחר מכן".
ואז החלה הלחימה בעזה. "באותם ימים הבנתי שיש חיילים שבזכותם אני והבת שלי יכולות לישון בבטחה בלילה. לא יכולתי להירגע מעצם המחשבה שאיני יודעת מי הם המלאכים האלה ששומרים עליי. הרגשתי שאני חייבת לעשות יותר. שמעתי שיש הרבה פצועים, והתחלתי ללכת לבתי רפואה ולומר להם תודה. האחיות כבר מכירות אותי ומאפשרות לי להיכנס. אני נכנסת בעדינות לחדר, שואלת לשם החייל, וקודם כול אומרת: 'באתי אליך להגיד תודה באופן אישי על כך שהלכת להגן ולשמור עליי'. אני רואה תמיד איך המשפט הזה זוקף את קומתם. הם במצב קשה – קטועי גפיים, פצועים בכל מיני דרגות של פציעות, ופתאום משפט התודה הזה מתחבר לו במוח למה שהוא עשה. אני רואה אותם מתרגשים מאוד, הם אומרים: 'התודה הזו גורמת לי להבין למה עשיתי את זה, למה יצאתי להילחם, הייתי עושה את זה עוד פעם'. הכרת התודה הזו היא משמעותית ויש לה יכולת של ריפוי עבורם. ואז אני מציעה להם שאשיר להם שיר, אם הם רוצים כמובן. אני מציעה להם שיר ריפוי, מבקשת מהם לעצום עיניים ושנעשה סוג של מדיטציה כשאני שרה תוך כדי. אלה חיבורים משמעותיים, שאני יוצאת מהם בהבנה שזה מה שאני רוצה לעשות עבורם: תודה ושיר, תודה ושיר".
זאוש משתמשת בטקסטים מהמקורות היהודיים בשירים שהיא שרה כדי להביא לרפואה, תפילה והרפיה. היא מתגוררת בעין כרם, ומרבה לבקר פצועים בבתי החולים הדסה עין כרם ושערי צדק הסמוכים לביתה, אך גם נוסעת במיוחד באוטובוסים, שעתיים לכל כיוון, לבית החולים "שיבא" בתל השומר, שם נמצא ריכוז פצועי המלחמה הגדול ביותר. היא מנסה לנסוע לביקור כזה מדי שבוע, אך מוגבלת בזמן בגלל צרכי הפרנסה שלה כאם חד-הורית לילדה. כרגע היא אף מנסה לגייס תרומות שיאפשרו לה לנסוע לחיילים הפצועים בתדירות גבוהה יותר.
את נכנסת לבקר גם חיילים פצועים מחוסרי הכרה?
"כן, בהחלט. אני קודם כל פונה למשפחות, משוחחת איתן ומבקשת את רשותן, ורק אז אני ניגשת לחייל שנמצא בחוסר הכרה, מורדם ומונשם. הם כמובן לא יכולים לענות לי אבל אני מרגישה שהם שומעים. פתאום רואים עווית בפה, מצמוץ. אחרי עשרים דקות שירה לחייל כזה, רואים שמשהו בו נהיה יותר ער, על אף שהוא מחוסר הכרה. המשפחות יושבות שם שפופות לגמרי, זה לא קל. פעם אחת אחותו של אחד הפצועים אמרה לי שהתודה שלי שינתה את כל חוויית ההסתכלות שלה על מה שקרה לאח שלה. היא רואה אותו פצוע וסובל, וזה מקום קשה מאוד לחוות כאחות. יש לה הרבה שאלות על למה זה קרה דווקא להם, ואז היא אמרה לי: 'את נסעת עד לכאן כדי לומר לו תודה. רק עכשיו בזכותך אני מבינה שאח שלי גיבור וקדוש, שהוא יצא להילחם עבורנו'. החיבורים האלה מול המשפחות הם מאוד עדינים, צריך לדעת איך לגשת. יש הרבה צער, כאב וחולי, אבל כל אחד יכול להביא להם את האור שלו בדרכו שלו. אלה נקודות אור שעוזרות להם וממלאות את העולם. אני מודה לקב"ה שנתן לי את מתנת הקול, כי כל יום שאני לא פוגשת פצוע, ממלא אותי צער".
זאוש מאמינה גדולה בתיקון ובריפוי. "מאז ה-7 באוקטובר זהו צו השעה. לכל אחד יש את הערוץ שלו דרכו הוא יכול להביא ריפוי לעולם, עבורי זו השירה. אני רק חלק מרשת של מרפאים מכל העולם שפועלים למען החיילים. לכולנו יש את היכולת לבוא ולומר תודה ולהביא איתנו את מתנת הריפוי שלנו".
השירה כריפוי
זאוש עלתה לארץ בגיל 3 מצרפת עם משפחתה, משפחה דתית לאומית ליברלית שהשתקעה בירושלים. אביה היה חזן, וזאוש מספרת שכילדה הקול שלו בשעה שהתפלל או שר – היה מרגיע ומשמח אותה. "אז לא חשבתי ששירה היא משהו מיוחד, חשבתי שכולם שרים לילדים שלהם", היא מספרת. "גם אני שרתי, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת".
בגיל 17 השתנו חייה: היא ניצלה בנס מהפיגוע המשולש ב-2001 שהתקיים בכיכר ציון ובמדרחוב בן יהודה. "עמדתי במקרה מאחורי תא טלפון ציבורי בכיכר ציון, והתא הוא זה שחטף את מלוא הפגיעה. כל הצעירים שעמדו צעד אחד קדימה ממני, מתו", היא מספרת. "ניצלתי בנס. לא נפצעתי בגוף, רק קצת מרסיסים, אבל בהחלט נפצעתי בנפש. הייתי לי פוסט-טראומה לא מאובחנת שכללה חרדות ותחושת אשמה, ורק בגיל 30 הבנתי את זה והתחלתי לטפל בעצמי. היום ברוך השם אני מנהלת את הפוסט-טראומה ולא היא אותי, וזה נס בפני עצמו".
זאוש אומרת שהיו גם תוצאות טובות לפיגוע: "הבנתי שהחיים הם כאן ועכשיו ושבירים, ושאסור לי לחכות עם החלומות שלי. אם אני רוצה לשיר, אני צריכה לפעול, לא לחכות".
בתחילת הדרך, היא לא הבינה את היכולות הייחודיות של קולה. "אנשים סביבי אמרו לי שכאשר שרתי, עבר להם כאב הראש או נעלמו התחושות הלא טובות שלהם. אנשים כל הזמן ביקשו שאשיר להם כי זה עשה להם טוב".
היא הלכה ללמוד בבית הספר למוזיקה במוסררה, ולמדה זמרה פרסית, כי אהבה את הסולמות הפרסיים. "רציתי ללמוד איך מעבירים תדר של ריפוי דרך המוזיקה, אבל זה לא מה שלימדו שם, אלא לימדו מוזיקה במובנה הקלאסי: סולמות, טמפו ועוד. נהניתי מאוד ללמוד את השירים הפרסיים כי הבנתי שיש בהם הרבה קדושה. הסולמות הפרסיים מגיעים מבית המקדש, רק שעמים אחרים הלבישו עליהם מילים אחרות, על אהבה ומערכות יחסים. אני הבנתי שאני רוצה לשיר שירי קודש לצורך ריפוי, אז כפרויקט גמר פניתי למקורות והלבשתי על הלחנים הפרסיים טקסטים קדושים מהמקורות. לימים מהפרויקט הזה נוצר המופע שלי שנקרא: לחישות לנשמה".
לאחר הלימודים היא ילדה את בתה, עבדה עם ילדים ותינוקות, ושמה לב עד כמה שירי הערש ששרה גם להם וגם לבתה התינוקת, הרגיעו אותם ועזרו להם להירדם. "שמתי לב שאם אני שרה לתינוקות שיר בצרפתית, שפה שאינם מבינים, אך המילים שלו הן לא פשוטות, הם בוכים ולא אוהבים את השיר. זה היה מדהים. לאט לאט למדתי להתאים את המילים ללחנים והוצאתי אלבום של שמונה שירים א-קפלה, ללא ליווי מוסיקלי, שנקרא 'אמא שרה' שעשיתי עבור גיוס המונים. אני מאוד גאה בפרויקט הזה, ועד היום אני מקבלת עליו תודות מהורים צעירים".
משם היא החלה לעשות מופעי הרפיה ורגיעה לקהל המבוגרים. "סבלתי במשך שנים מחרדת קהל, וכיביתי את האור באולם כדרך להתגבר על כך. שיתפתי בזה את הקהל, וברגע ששחררתי אותם מלהסתכל על הבמה, הם הניחו ראש אחורה ועברו חוויות מדיטטיביות מדהימות". עם מופעי ההרפיה שלה היא הופיעה בפסטיבלים שונים, בבתי רפואה, באירועי תרבות בחללים מיוחדים כמו מוזיאונים, מערות וכדומה, וביוזמות פרטיות אליהן מזמינים אותה.
המלחמה, כאמור, הביאה אותה לחשוב על אפשרות נוספת – בה היא תשתמש בטקסטים מהמקורות היהודים לרפואה, תפילה והרפיה עבור הפצועים.
השבוע היא תופיע ביום רביעי בשמונה בערב, ה-10.7 בפסטיבל "מנופים" הירושלמי, אחד מאירועי האמנות הגדולים והמשמעותיים בבירה. ההופעה שלה תתקיים בסדנת ההדפס במוסררה, ברחוב שבטי ישראל 38. "הקהל יישב על כריות ומחצלות, נעמעם את האור ונשיר שירי ריפוי ורגיעה. בחרנו את ההדפסים מתוך 50 שנות הפעילות של הסדנא שמעבירים תחושה של ריפוי ורוגע, ונקרין אותם על קירות הסדנא בזמן המופע, כך שיהיה שילוב של אלמנטים שמעבירים ריפוי – גם הקול וגם ההדפסים".
המופע "לחישות לנשמה" – ייערך במסגרת פסטיבל מנופים ירושלים ביום רביעי, 10.7, בשעה 20:00, בחלל של סדנאות ההדפס.
