"לוחמות מיחידת 414 זיהו שני חמושים שנעים לעבר פיר תת קרקעי סמוך לכוחות צה"ל בעזה. מייד הוזנק לשם כלי טיס שתקף וחיסל את המחבלים", כך דיווח לאחרונה דובר צה"ל דניאל הגרי. לוחמות יחידת 414 שזכו לשבחים רבים על גבורתן בשביעי לאוקטובר, הן חלק מחיל האיסוף הקרבי של צה"ל שמוגדר לעתים בתור יחידת "המרגלים של צה"ל".
אחת מהן, סמלת יובל כהן (20), הייתה במשך עשר שנים שחקנית כדורסל פעילה שהספורט מילא את חייה. כיום היא משרתת בבסיס אורים בעוטף עזה ועוסקת בעיקר בהטסת רחפנים. "יש רחפנים שסורקים ויש רחפנים שמפוצצים", היא מסבירה. "אנחנו מעלות את הרחפן, מטיסות אותו לאן שצריך וסורקות את השטח. אם יש צורך, אנחנו מחדירות אותו גם לתוך בתים, כדי לבדוק אם הבית ממולכד ואם מסתתרים בתוכו מחבלים".
כהן הייתה בבסיס אורים גם ב-7 באוקטובר, והיא עדיין מעכלת את מה שהיא וחברותיה עברו. "בשש וחצי בבוקר התעוררנו לקול אזעקות 'צבע אדום' ורצנו מהר למיגונית, כשחלק מאיתנו יחפות. אחרי כשעה במיגונית שמענו פתאום יריות והבנו שמשהו רציני קורה. המפק"צית (מפקדת צוות) שלנו החליטה שכל צמד בנות רצות למגורים, עולות מהר על מדים וחוזרות עם הנשק. רצנו, הצטיידנו ללחימה ואז סגרנו עם הסמ"פ שצריך להעלות את הרחפן כדי להבין מה קורה. העלינו את הרחפן, גילינו מחבלים בבסיס פיקוד העורף הצמוד לבסיס שלנו, ואחרי מספר שניות המחבלים הפילו את הרחפן שלנו", גם שמונה חודשים אחר כך, הקול שלה רועד כשהיא חוזרת לרגעים הדרוכים האלו.
מה השתנה באווירה בבסיס מאז השבעה באוקטובר?
"הכול השתנה. בעבר, למרות המתח בעבודה, לקחנו הכול בקלות והיה המון צחוקים. אירועי ה-7 באוקטובר שינו ב-180 מעלות את האווירה בעבודה, הכול הרבה יותר מתוח. בעבר התעסקנו פחות ברחפנים, היום יש לנו הרבה יותר משימות רחפנים. לפני ה-7 באוקטובר הייתה אווירה של שגרה בבסיס, היום השגרה נעלמה. אמנם יש פה ושם צחוקים, אבל המחשבות קשות. אני חושבת הרבה על עדי גרומן ז"ל, החברה שלנו שנהרגה באותו יום כשהיא רק בת 19. מאז שראינו את עדי נופלת מול העיניים, יש לנו מין תחושה שעושים הכול נטו למען עדי".
למדנו בדרך הכואבת
למרות הקשיים שהן חוות מאז השבת השחורה באוקטובר, עדיין יש רגעים של גאוות יחידה שבאה לידי ביטוי בעיקר באירועים כמו שחרור ארבעת החטופים – נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו ואנדריי קוזולוב. "כששמעתי על שחרור החטופים פרצתי בבכי מרוב התרגשות", מספרת כהן.
סרן מ', מפקדת פלוגת לוחמי ולוחמות האיסוף הקרבי, שותפה להתרגשות של כהן. "ממש כיף לדעת שהעבודה הקשה שלנו משתלמת. המסר שלי לאור מבצעי הצלה הירואיים כאלה, הוא שהעבודה של איסוף חומר מודיעיני היא ממש עבודת קודש. כל פיסת מידע שאנחנו אוספים בשטח יכולה להשפיע על הצלחת מבצעי הצלה. ב-7 באוקטובר הבנו בצורה הכי כואבת עד כמה זה נצרך וחשוב".
איפה היית באותו יום?
"הייתי בבית עם המשפחה שלי, באווירת חג כיפית ורגועה. הלוחמות שלנו והסמ"פ שלי נשארו בבסיס באורים. הבוקר נפתח באזעקות צבע אדום. צוות הלוחמות בצוות 'תקווה' רצו למיגונית, מהר מאד הן הבינו שמשהו חריג קורה. אני מייד טסתי מהבית ונסעתי על 200 קמ"ש לכיוון ג'וליס, שם היינו אמורים לקבל הנחיות. כל הדרך הייתי בקשר עם הלוחמות באורים. הלוחמות הרימו רחפן וכך גילו שמחבלי הנוחבה עם הסרט הירוק על הראש והבגד השחור, פלשו לבסיס פיקוד העורף שסמוך אלינו. תקווה, המ"מית שתחתיי, קיבלה החלטה לצאת לבסיס העורף שממנו נשמעו יריות. רב"ט עדי גרומן ז"ל, שהייתה קלעית מצטיינת, לא יכלה לסבול את הרעיון שתקווה תצא לבד לתוך האש ואמרה בלי להתבלבל – 'אני באה איתך'. היה ברור שהן יוצאות להילחם. שאר הבנות הצטרפו. הן חצו את הגדר לכיוון בסיס העורף שבו הסתובבו המחבלים שכבר הספיקו להרוג. הן חצו את הגדר כשהן נושאות נג"ב (נשק גדול, ששוקל 8 ק"ג, עם כוח אש עוצמתי). חלק מהן התמקמו על מכולות גבוהות כדי לחפות. השאר התקרבו לחמ"ל כדי לשחרר מתוכו את לוחמי העורף . עדי הלכה ראשונה, כשהיא עברה את הכביש לכיוון החמ"ל, מחבל הפתיע אותה וירה בה מאחור. היא אמנם הייתה עם ווסט קרמי אבל המחבל הצליח לפגוע בה בחזה. עדי גרומן הפכה ללוחמת היחידה שלנו שנהרגה בקרב הקשה הזה, שהציל הרבה חיים. היא הועלתה לדרגת סמל אחרי מותה. עוד לוחמת שלנו, סמלת סתיו, נפצעה קשה כשמחבל ירה בה בגב התחתון, ואושפזה בבית חולים.
"יש מקרים שהולכים איתנו כל החיים", אומרת סרן מ' בכאב. "לפני המלחמה כשרק נכנסתי לתפקיד עבדנו בשיתוף פעולה מלא עם סגן אלוף תומר גרינברג ז"ל שהיה מג"ד גדוד 13 בגולני". גרינברג נפל בקרב בא' בטבת תשפ"ד (12.12.2023). "תומר היה אדם מדהים. היינו חברים טובים. עד היום לא התגברתי על נפילתו", היא עוצרת את הדמעות. "הייתי מאוד קרובה לגדוד שלו. ניהלנו יחד את הפעילות באזור. ניהלנו הפס"דים (הפרות סדר) ביהודה ושומרון. 'הפרות סדר' היא מילה קטנה להגדרת הפרעות של המחבלים שהגיעו חמושים וסיכנו את כוחותינו. אותם אירועים קשים היו גם על גבול עזה – למשל ליד קיבוץ נחל עוז, בערב ראש השנה, זמן קצר לפני אירועי הדמים של ה-7 באוקטובר. זאת הייתה תקופה מאוד מתוחה, הייתי בתחילת הדרך שלי כמ"פ ומצאתי את עצמי יחד עם תומר בהתמודדות עם מצבים קשים מאוד. המשימה שלנו הייתה להרים רחפנים שמחוברים אליהם רימוני גז שגורמים לתחושה של צריבה בעיניים, וכך פיזרנו את ההפגנות של המחבלים".
למה בחרת לשרת בחיל איסוף קרבי?
"השירות בחיל האיסוף הוא שירות מרתק, משום שהוא משלב בין מודיעין ותצפיות, ובעיקר בגלל התחושה שאני משרתת שירות משמעותי. תמיד הייתי בן אדם שאוהב אתגרים. אף פעם לא חיפשתי קל. אבא שלי וסבא שלי היו לוחמים בגולני. גדלתי על הסיפורים שלהם ותמיד ידעתי שבשירות הצבאי אני אשרת כלוחמת".
מה כולל התפקיד?
"התמקמות בשטח – הולכים כמה קילומטרים עם ציוד כבד על הגב, עד שמגיעים לעמדה נסתרת שמאפשרת שהייה בשטח ותצפית לעבר שטח האויב. שם פותחים יומן ורושמים כל מה שנראה בשטח כולל תנועות של דמויות חשודות. בודקים אם הדמויות שרואים הן של אזרחים תמימים או שיש פה מחבלים שהולכים לדפוק את הכוחות שלנו. כל המידע שאנחנו אוספים, עובר למודיעין"
"לא היה זמן לפחד"
חיל האיסוף זוכה לשבחים רבים במהלך מלחמת חרבות ברזל, ולא בכדי. למעשה, אלו הלוחמים ה"בלתי נראים" שעומדים מאחורי חלק מהמבצעים הגדולים של צה"ל. סמלת איריס קורקנוב (20), במקור מאשדוד, מרגישה שבחרה בשירות המשמעותי ביותר. "כמי שגדלה באשדוד, שאמנם לא נמצאת בעוטף אבל קרובה לעזה, הרגשתי תמיד שהצבא מגן עלינו יום-יום. זה מעולם לא היה מובן מאליו עבורי, ומילדות החלטתי שאשרת בצה"ל בתפקיד משמעותי. בחרתי לשרת בחיל האיסוף הקרבי שכולל איסוף מודיעין לטובת הכוחות שלנו. אנחנו מספקות מידע חיוני מאוד להמשך הלחימה.
"היום הקשה ביותר בשירות שלנו היה ללא ספק ה-7 באוקטובר", אומרת קורקנוב ונזכרת בקרב הקטלני שנטלה בו חלק. "הבנו שיש מחבלים בבסיס הצמוד לבסיס שלנו, התחלנו להגן על הבסיס שלנו מפני חדירה של מחבלים, ואז הוחלט להיכנס לבסיס הסמוך שהוא בסיס של חיילי עורף שלא יודעים להילחם ואין להם נשק מתאים. עלינו על ציוד לחימה. היינו שבע בנות, התחלקנו לצמדים במטרה לאגף את הבסיס. התקדמנו לכיוון החמ"ל ושם פתאום התחילה מכת אש מטורפת של שני מחבלים שבאו מולנו. במתקפה הזאת עדי גרומן החברה שלנו בצוות נהרגה והרבה נפצעו. עדי קיבלה כדור בחזה ועוד חבר שלי מההכשרה נפגע. לשמחתי הצלחתי לעצור את האש כשיריתי במחבל. ראיתי את המחבל נופל ונשמתי לרווחה. זו הייתה פעם ראשונה שהרגתי מחבל".
מה הרגשת?
"לא היה זמן לרגשות, חשבתי רק איך לפעול נכון במצב כזה כשמולנו מחבלים מטווח אפס. עשיתי הכול בהתאם למה שלמדנו".
היה פחד?
"לא היה גם זמן לפחד. האירוע היה מטלטל אבל חיזק אצלי את הידיעה שאני יכולה לשמור ולהגן על הלוחמים שלנו ולהציל חיים. זה הופך את התפקיד שלי למאוד משמעותי".
