כבר תקופה ארוכה שאנחנו לא יודעים איך לענות לשאלה הפשוטה – מה שלומנו?. מה נגיד? "נורא?", "בסדר?" "הכול דבש??". אף אחת מהתשובות לא מתארת במדויק את התחושות המורכבות. ייתכן ואנחנו מרגישים גם נורא וגם בסדר ואולי גם דבש.
מה שעושה את זה כל כך מורכב הוא המצב המתמשך של אירועים קשים וכואבים, חוסר וודאות, אבל ומלחמה. כאשר בו בזמן החיים נמשכים ובמקביל לקושי קורים גם אירועים שמחים ומרגשים כמו – חתונות, לידות, אהבות חדשות או סתם הנאה פשוטה מבריאות, משפחה, חברים ובילויים. המצב מורכב כי הוא יוצר דיסוננס ופער קשה בין הצורך לכאוב, לזכור ולתת תוקף לקושי והחוסר של מי שאינם, יחד עם הצורך החזק לא פחות להמשיך הלאה, לשכוח, לא להרגיש כאב, להודות על הטוב, לשמוח, לקוות ולצפות.
מחקרים על התמודדות עם טראומה וזיכרון שואה מדברים על ה"פצע הכפול": הוא אותו פצע שמצד אחד זועק את קיומו, את הכאב והקושי – שלא נשכח. מצד שני, ובאותה עוצמה, הפצע רוצה למחוק את הקושי ולצעוד קדימה. אי אפשר לשאת את הכאב יותר. זהו פער כפול שיוצר פצע קשה. אך ההחלמה והאיחוי הם למעשה ב"גם וגם". כאשר נותנים מקום לכאב ולאבל אך בד בבד מצליחים לתת מקום גם לשמחה, לאהבה ולניתוק מהכאב. זה נראה בלתי אפשרי. זה יוצר בלבול ואפילו בהלה. איך אני יכול לשמוח? למה אני יוצא לבלות בזמן שאחרים אבלים? איך אפשר לחגוג בזמנים כאלה קשים?
חשוב להגיד שכל מי שמרגיש את הפער הזה הוא בריא בנפשו ואדם טוב. ההרגשה כאילו אנחנו השתגענו – רגע ככה, רגע ככה – היא הכי נורמלית שיש, כי במצבי קצה טראומתיים הנפש שלנו מנסה לסגור על הפער. אנחנו רגילים לחשוב שהרגשות מופרדים – או שאני עצוב או שאני שמח, אך למעשה רוב הזמן אנחנו מרגישים כמה רגשות יחד והם יכולים גם להיות סותרים. ככל שהמצב יותר קיצוני סביר שנרגיש יותר רגשות סותרים.
אז אחרי שנתנו לעצמנו תעודה שאנחנו אנשים טובים ונורמליים איך בכל זאת מתמודדים?
חשוב לתת לרגשות ולמחשבות להגיע. שינועו בין השמחה לעצב. להמשיך לתכנן ולתפקד ולפעול, גם אם עצובים וגם אם שמחים. להסכים להרגיש רגשות מעורבבים ולא להיבהל. אם יש ימים עצובים זה הגיוני. אם יש רגעים או ימים שמחים יותר – גם הגיוני וטוב. אם אני מרגיש צורך לצאת זה מותר, אם אני מרגיש צורך להיות בבית או להתאבל זה גם בסדר. העצב או השמחה שלנו לא ישנו את מה שקרה, אבל הם יכולים בהחלט להשפיע על החוויה שלנו את העולם.
אפשר לקבוע סעודת חג משפחתית, להנות עם מי שנמצא ולזכור ולכאוב את מי שלא. חשוב גם לשתף ולדבר על הדברים – עם בני הזוג, עם ההורים, עם חברים וגם עם הילדים. הדיבור מנכיח וממחיש את הרגשות הלא ברורים וכך נותן להם מקום ו"מארגן" אותם. כמו שמסדרים את הבית ושמים כל דבר במקום שלו, כך גם בעולם הרגשי. השיח על זה ייתן מקום לילדים שלכם גם להרגיש רגשות סותרים. ההתמודדות הבריאה ביותר בתקופות "חולי" היא להסכים להרגיש גם וגם. החוסן הוא לא בניסיון להתנער מהרגשות הסותרים אלא ביכולת להחזיק אותן.
שנה טובה ומבורכת לכולנו .
