גיטי ביר היא חובשת מתנדבת ב"איחוד הצלה", אשתו של אלי ביר, מייסד הארגון. בשבעה באוקטובר לפני שנה הם היו במלון בירושלים עם הילדים והנכדים. כמשפחה של חובשים, כולם היו עם טלפונים דולקים, וכאשר החלו להגיע הדיווחים מהעוטף היא החליטה לצאת דרומה. "נסעתי עם החותן שלי וכל הדרך הוא בטלפון, נותן הוראות להוריד לעוטף עזה את כל הציוד והאמבולנסים. באותו רגע חשבתי שהוא מגזים – נשתמש כבר במה שיש שם… לא הבנתי עדיין… כשהגענו לצומת חלץ עמדו שם כבר 7-8 אמבולנסים של איחוד הצלה. עליתי לאחד מהם והתחלנו בנסיעה לשדרות. ראינו הרבה מכוניות על הכביש. שאלתי את נהג האמבולנס: 'למה המכוניות עצרו כך באמצע הכביש?' והוא ענה שהוא לא יודע. ירדנו מהאמבולנס והתחלנו לעבור בין המכוניות, ואז ראינו המון גופות בתוך כל רכב. ניסינו לבדוק דופק, לראות אם יש במי לטפל, אבל לא היה דופק. זה היה ירי מטווח קצר. עשו להם וידוא הריגה.
"לא האמנתי למה שאני רואה. הוצאתי את הטלפון, ואני מזכירה שאני שומרת שבת, אמרתי לעצמי שאני חייבת לצלם, כי לא יאמינו לי. המשכנו בנסיעה ושאלנו את עצמנו היכן הפצועים. לאחר מכן, עברתי לאמבולנס טיפול נמרץ. הצטרפתי לרופא ופרמדיק נוסף, שמענו יריות מרחוק, אבל לא ידענו למה לשייך אותן, לא חלמנו שעדיין יש מחבלים במרחב. הפצוע הראשון שפגשנו בצומת סעד היה פצוע מאוד קשה. קצין בכיר בגבעתי שירו לו בראש. לא יכלו לחלץ אותו במשך 8 שעות. הייתה לו טבעת נישואין – זה נגע לי ללב, שיש לו משפחה וכנראה גם ילדים. עשינו לו אינטובציה בשטח, ומצבו השתפר. אני הנשמתי אותו עד שחזרנו לצומת חלץ, לחבירה עם מסוק. הטיפול בו היה מאוד אינטנסיבי. היום אני יודעת שהוא ניצל. תודה לאל.
גיטי ביר: "זה היה כבר יום אחרי ועדיין הכל בוער, היישוב הרוס, אין תושבים, רק חיילים. פתאום הבחנתי בזוג קשישים הולך בתוך הישוב, לאט לאט, יחפים ולבושים בפיג'מות, בין הלהבות, העשן והירי"
“מתישהו הביאו אלינו שני עובדים זרים. תאילנדים, שירו בהם ברגליים. באנגלית שבורה הם סיפרו שהם עובדים באחד היישובים והם היו בתוך הממ"ד, נלחמו עם המחבלים על הדלת, אבל בשלב מסוים כבר לא יכלו להחזיק יותר והמחבלים נכנסו וחוררו את כל מי שהיה שם. ניסינו להרגיע אותם ולטפל בהם. באחד הגשרים ראינו מיניבוס ובתוכו מלא הרוגים, לידו רכב כחול נוסף עם משפחה שנראתה בדרכה לטיול וכולם מתים, זה מראה קשה מאוד. כמעט לא הגענו לאנשים חיים באותו יום, פגשתי המון המון מתים. כשהגעתי הביתה בחצות, קלטתי שלא אכלתי ולא שתיתי מהבוקר. פשוט לא היה זמן לכלום. הלם מוחלט".
למחרת ירדה גיטי שוב לדרום, הרגישה מחויבת. היא הגיעה ליישוב כרם שלום. "זה היה כבר יום אחרי ועדיין הכל בוער, היישוב הרוס, אין תושבים, רק חיילים. פתאום הבחנתי בזוג קשישים הולך בתוך הישוב, לאט לאט, יחפים ולבושים בפיג'מות, בין הלהבות, העשן והירי. הם סיפרו שהיו בממ"ד משבת, פחדו לצאת, ועכשיו שנהיה קצת יותר שקט, הם יצאו. הם לא היו פצועים, אך הסוכר שלהם היה נמוך מאוד. נכנסנו לחנות Yellow נטושה, שגם אותה המחבלים בזזו, כמעט לא היו מוצרים. מצאנו שני גביעי יוגורט, נתנו לקשישים לאכול ושלחנו אותם באמבולנס. הם היו אבודים, לא היה להם כלום, אפילו לא נעליים. בתור חובשת, ראיתי דברים בחיים, אבל כאן סדר הגודל היה אחר לגמרי".
במהלך השנה נשארה גיטי בקשר עם המטופלים ולמדה מה קרה להם עד שקיבלה אותם לטיפולה. "למדתי את שמותיהם של חלק מהמתים שנצרבו לי בראש, את סיפור החיים שלהם וכיצד נרצחו", היא אומרת. "התובנות שלי כיום ממה שקרה הן שיש לנו עם מדהים, חזק, טוב לב ואהוב. ולמרות שלפעמים אנחנו רואים פה ושם חריגות, במהות שלו העם שלנו בלתי מנוצח".
אורות באפלה
סיפורה של גיטי הוא רק אחד מסיפורי הגבורה הנשיים מהשבעה באוקטובר המונצחים בתערוכה רב חושית חדשה "אורות באפלה" שנפתחה במחסן 2, נמל יפו, ב-5 באוקטובר ותינעל ב-26 לאוקטובר.
התערוכה, ביוזמתה ובניהולה האמנותי של דנה דבורין, מביאה ספריית עדויות עוצמתית, רגישה ומונגשת של אותן נשים גיבורות. היא נוצרה מתוך שאיפה לייצר כלי הסברתי בינלאומי אשר יכול להעביר סיפור אנושי בדרך אמנותית, ולגעת גם במי שאינו חפץ לראות את מראות הזוועה; זאת כדי שגם בני נוער וקהל צעיר בדורות הבאים יוכלו להיחשף לעדויות החשובות וללמוד מה קרה בשבעה באוקטובר.
סיון כהן: "יניב נפרד ממני, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מצטער ואני אפילו לא יכולתי לענות לו. לא רציתי להיפרד, לא חשבתי שזה הסוף"
עם הכניסה לתערוכה, עוטפת את המבקרים סביבה עשירה באלמנטים אמנותיים וחושיים מלאי חיים, הכוללים: סרטוני אמנות בחול, סרטוני וידאו מוקרנים, מוזיקה ואפקטים קוליים, וכן אלמנטים של תפאורה התומכים במסע הרגשי של קהל המבקרים בתערוכה. המבקרים יובלו דרך ציר זמן שיחל בשבת, שמחת תורה דאשתקד, בשעה 6:29 ויציג בפניהם שתי נקודות מבט: נקודת מבט לאומית נרחבת, אשר לוכדת את החוויות של כלל אזרחי ישראל שחזו במתרחש מרחוק, ונקודת מבט שניה אשר מתמקדת בגיבורות הפועלות ומגיבות לאירועים שהתרחשו סביבן. דרך עדותן נלמד להכיר את סיפורם של ילדיהן, בני זוגן, חבריהן לבריחה ולהישרדות באותו יום ארור.
כל יוצרי ומשתתפי הפרויקט פועלים בהתנדבות מלאה. העדויות מתוך תמלול מילותיהן המדויקות של הגיבורות מובאות באמצעות קטעי שמע שהוקלטו בידי שחקניות ישראליות ידועות, בהן: לירית בלבן , מלי לוי, רותם אבוהב, חן אמסלם, אסי לוי, עירית קפלן, אולה שור, ג׳וי ריגר, נלי תגר, מיקי קם ועוד, ולצדן גם שחקניות אמריקאיות ואוסטרליות, ובהן ג'ניפר ג'ייסון לי, רבקה דה מורניי, קייטי וולדר ועוד. קטעי השמע מוצגים על רקע אמנות חול שיצרו האמניות אילנה יהב, ציבי וקסמן וטלי ערן – אמנות המייצגת את האדמה עליה נלחמים, ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לשנות את המציאות בן רגע, במחי יד. שותפה לפרויקט של המנהלת האמנותית דנה דבורין הוא המנהל והמפיק המוסיקלי בן זיידמן.
"יניב הקריב את החיים שלו כדי שאני אהיה פה"
עוד אחת מהנשים שעדותן מונצחת בתערוכה היא סיון כהן, שהייתה במסיבה בנובה יחד עם בן זוגה יניב סרודי ז"ל. יניב נהרג לאחר שהצליח להציל שבעה מחבריו. יניב היה חבר בצוות הלוגיסטי של המסיבה. לאחר שהחלה מתקפת הטילים בשש וחצי בבוקר, הם נכנסו לרכבם והחלו לנסוע. "אספנו על הדרך עוד זוג שהיו מאבטחים במסיבה, גבר ואישה. ואנחנו יושבים שם באוטו, מאחורי הגבעה, מתחבאים", היא מספרת, "פתאום הגיעה חבורה של חמישה צעירים, צורחים לנו שיש מחבלים וביקשו שניקח אותם ונברח. יניב לא היסס לרגע והעלה את כולם. היינו תשעה ברכב. הוא חשב שהכי טוב לחזור לאזור של המסיבה אבל השוטרות שם כבר ירו לכל עבר וצעקו עלינו: 'תברחו מפה! למה חזרתם?? מהר לנסוע מכאן!'
סיון כהן: "היה לי מאוד מאוד קר, ניסיתי לשמור על שקט. כל הזמן חשבתי על יניב שמדמם בחוץ, ובינתיים כל הזמן פיצוצים שמרעידים את הבניין, אבל לא הייתי מוכנה לכתוב הודעות פרידה, האמנתי שאני אצא מהמקום הזה חיה, התפללתי לאלוהים"
יניב החל לנסוע מאוד מאוד מהר, ואז החלו לירות עלינו. חמישה או שישה מחבלים עמדו מחוץ לטנדר, שמו על אוטומט וירו בעוצמה מטורפת. פתאום הרגשתי ירייה ברגל. צעקתי ליניב: 'ירו בי, ירו בי, בבקשה תעצור בצד', ואז אני מסתכלת עליו ורואה שכולו מחורר. מלא דם. כולו מקופל ולא מפסיק לנסוע, עדיין עם היד על ההגה. שאלתי אותו: 'לאן אתה נוסע?' והוא אמר לי: 'יש לא רחוק מכאן את אוגדת עזה. ניסע לשם'. יניב עלה על איים וכיכרות והרכב הלך. עברנו בתוך השער הפתוח של האוגדה. הגענו למדרגות, יניב הרים את האמברקס ורק ככה הצלחנו לעצור. כמה הוא רצה להוציא אותי משם בחיים!!
"ניסיתי לדרוך על הרגל והבנתי שהיא שבורה, אז פשוט נשכבתי מצד אחד של הרכב ויניב מהצד השני. יניב התחיל לצרוח לעזרה וכבר חדרו עשרות מחבלים לבסיס, והחיילים עם נשק צועקים בערבית למחבלים ומבקשים מאיתנו לשחק אותה מתים. אז השתתקתי לגמרי. יניב נפרד ממני, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מצטער ואני אפילו לא יכולתי לענות לו. הייתי מאוד ממושמעת וגם לא רציתי להיפרד, לא חשבתי שזה הסוף. הכרתי את יניב כבן אדם הכי חזק בעולם שאי אפשר עליו, מאוד עקשן וגם לא רציתי לשקר לו ולהגיד לו 'יהיה בסדר' כי באמת ראיתי אותו במצב קטסטרופלי, והוא סבל מאוד.
אחרי חצי שעה כשהירי התגבר התחלתי לגרור את עצמי על הרצפה לכיוון המדרגות ואז הגיע חייל ג'ינג'י שעזר לי לקפץ לעבר חדר והוא זרק עליי מעיל צבאי. דיברתי עם אמא שלי בטלפון, אמרתי לה, 'אמא ירו בי' וזהו. שכבתי ככה שם במשך תשע שעות ללא בטריה כמעט, היה לי מאוד מאוד קר, ניסיתי לשמור על שקט. כל הזמן חשבתי על יניב שמדמם בחוץ, ובינתיים כל הזמן פיצוצים שמרעידים את הבניין, אבל לא הייתי מוכנה לכתוב הודעות פרידה, האמנתי שאני אצא מהמקום הזה חיה, התפללתי לאלוהים וקיוויתי לראות את יניב אחר כך. בשעה 17:00 התחלתי לשמוע צעקות בעברית. וצעקתי להם: אני פה! אני פה! לא האמנתי שזה קורה. יצאנו מהבניין, יניב לא היה שם כבר, פינו אותו. אחד החיילים פשוט הרים אותי על הכתף והלכנו ככה שלושה קילומטרים ואני מרגישה את הרגל שלי נשברת שוב ושוב. בסוף הגעתי לסורוקה.
"ביום שני, אלקנה, הקב"ט של המסיבה, התקשר ואמר שיניב נהרג. זה שבר אותי. שבועיים לפני שהוא נרצח היינו בחופשה, חגגתי יום הולדת 30 והוא הקריא לי ברכה מדהימה, שאני האישה של חייו ושהנשמות שלנו תאומות לנצח. יהיו עד סוף העולם וגם אחריו. הוא הקריב את החיים שלו כדי שאני אהיה פה ואמשיך את הדרך שלו, של לעזור ולתת ולהושיט יד לאחר. לאהוב אנשים ולתת טוב לעולם. אני אפגש איתו בגלגולים הבאים".
מה התובנות שלקחת איתך מאז?
סיון: "למדתי להעריך, לחבק ולנשק את האנשים האהובים שסביבי. למצות כל יום בחיים אין יותר תירוצים, צריך להגשים את עצמנו בכל יום מחדש. למדתי עד כמה אני חזקה, ושאסור להתייאש, תמיד יש תקווה. עם ישראל צריך להיות מאוחד ולראות את הטוב בכל אחד, כי האמת תמיד תצוף על פני השטח".
כוחות מלמעלה
רוני לוי, בת 47 מקיבוץ גבולות, הייתה לבדה בממ"ד באותו בוקר של ה-7.10. כשהסתתרה שם מתחת למיטה ושמעה את המחבלים מתקרבים, החלה לקרוא להוריה שנפטרו בשנים האחרונות וביקשה מהם עזרה משמיים. "אמא ואבא בבקשה, אל תעשו לאחיות שלי עוד לוויה, השנה יצאנו משנת אבל. אמא, אבא, בבקשה תדברו עם בורא עולם. לכו אליו, תרוצו אליו, אני בסכנה. ואז שמעתי את המחבלים נכנסים אליי הביתה, מנפצים, שוברים, הורסים. הם הגיעו לפתח של
רוני לוי: "הלב שלי חזר לפעום כרגיל, אבל העשן של השריפה נכנס מתחת לדלת של הממ"ד. עשן סמיך כזה. הגרון שלי התחיל לשרוף הרגשתי חנק, דמעות זלגו לי, האף נזל לי והפה מלא ברוק"
הממ"ד, וחשבתי איפה הם יירו בי. שלחתי לאחיות שלי הודעה: 'אני אוהבת אתכן. ביי'.
ואז אני שמעתי שהמחבלים ליד הדלת של הממ"ד מבעירים כל מיני דברים, ומדברים ביניהם. שמעתי את הרוע שלהם בלחישות קטנות, עם צקצוקי האש והלהבות. ופתאום דממה, הם הלכו.
הלב שלי חזר לפעום כרגיל, אבל העשן של השריפה נכנס מתחת לדלת של הממ"ד. עשן סמיך כזה. הגרון שלי התחיל לשרוף הרגשתי חנק, דמעות זלגו לי, האף נזל לי והפה מלא ברוק. חזרתי לשיחה עם אמא שלי. שלחתי הודעות שאני נחנקת שיבואו להציל אותי. ניסיתי לצאת מתחת למיטה, אבל הרצפה הייתה חמה ודביקה ולא הצלחתי, אז אמרתי לעצמי, טוב לכי לישון, ימצאו אותך ככה. ואז
בהארת הצלה רגעית, כאילו מישהו בדמיוני צעק עליי: קומי מהר! את יכולה! הם לא יחזרו! הם חושבים שאת מתה. פתאום הרגשתי שאבא שלי עוזר לי, הרמתי את המיטה בכל גופי יחד איתו ויצאתי מתחת למיטה. קמתי בשקט לחלון, אמרתי לבורא עולם – תודה שלא סגרנו את חלון הברזל, הם היו יכולים לשמוע את תזוזת הברזל ולחזור. הוצאתי את הראש ונשמתי".
בשעות אחר הצהריים רוני פונתה מהקיבוץ יחד עם קבוצת חברים. היא עשתה קעקוע על היד עם המשפט: "עם ישראל חי וגם אני" והוסיפה לו שני לבבות מחוברים שקראה להם אמא ואבא. "מסע ההישרדות שלי היה שמירה עליונה והשגחה פרטית", היא אומרת היום, "למדתי כמה אני חזקה וגיבורה, ושאפשר לנצח את הרוע. למדתי כמה הרוחניות היא גדולה וחשובה ושיש בורא אחד לעולם הזה".
אורות באפלה | 26-5 באוקטובר 2025 | מחסן 2, נמל יפו
שעות פתיחה [כניסה בכל שעה עגולה]:
ימי חול 12:00 עד 19:00
שישי 10:00 עד 14:00
שבת 10:00 עד 18:00
יום כיפור 11-12 באוקטובר התערוכה סגורה
חול המועד סוכות התערוכה תיפתח בשעות 12:00 עד 19:00
עלות כניסה: 40 ₪ | לתושבי דיגיתל 30 ₪
קבוצות עד 30 איש בתיאום מראש – אדוה, 050-4481160
הכניסה מגיל 16 בלבד
