כשהמלחמה בעיצומה וצה"ל במתקפה קרקעית בדרום לבנון, ישראל מציינת את יום השנה לציון אירועי שבעה באוקטובר 2023 , היום הנורא במהלכו נרצחו 1145 ישראלים, בתוכם 301 חיילים. אחד מהם, סמל בעז מנשה יוגב, מנריה שבבנימין, הבן השלישי מבין עשרת ילדי משפחת יוגב, הציל בגבורה עשרות חייליים וגם את חברתו הטובה והאהובה – לירון קוליוק ששירתה איתו בבסיס נחל עוז.
"בעז הציל עשרות חיילים לפני שנפגע", מספרת קוליוק. "בשש וחצי בבוקר הוא התקשר אליי וזה מה שהציל אותי". למרות שנפצעה מאש מחבלי חמאס קוליוק ניצלה. בעז החבר שהציל את חייה, לא שרד. "הוא נהרג בשמחת תורה בשעה 11:20 לפני הצהריים", היא מספרת בגרון חנוק.
לירון ובעז שירתו כטכנאים ביחידת "קומץ" הסודית בבסיס נחל עוז הצמוד לגדר לכיוון עזה. בבסיס בו שירתו נהרגו 52 חיילים וחיילות, המספר הגדול ביותר של חיילים שנהרגו במקום אחד. את הראיון הזה קוליוק מקיימת רק כדי לספר את סיפורו של בועז ז"ל. "אני אוהב אותו כל החיים", היא אומרת בהתרגשות מצמררת ובקול שקט מוסיפה – "אני כל כך מתגעגעת אליו. חוץ מהעובדה שהוא הציל את חיי, הוא היה בשבילי כמו אח. במשפחה שלי אנחנו שלוש אחיות שאני הקטנה ביניהן. אף פעם לא היה לי אח ובעז היה לי ממש כמו אח גדול. הוא היה גדול בכל המובנים – גם בגוף וגם בנפש. היינו חברים ממש טובים.
"עבדנו על גדר ההוברס שהיא הגדר הכי קרובה לעזה. אנחנו היינו יחידה קטנה של טכנאים שהיינו אחראים על התחזוקה של הגדר שניזוקה לעתים קרובות, כי מחבלים רבים פגעו בה. הפגיעות האלה חייבו אותנו לצאת ולתקן"
מה את זוכרת מהשבעה באוקטובר?
"השבעה באוקטובר 23' זכור לי כיום איום ונורא. קמתי בבוקר בגלל הרעש של הרקטות. פעמים רבות בעבר שמענו בבסיס רעש של ירי, שהרי אנחנו סמוכים מאוד לעזה, אלא שהפעם הרעש היה עוצמתי יותר. בכל זאת נשארתי בחדר. ואז, עשרים דקות אחרי שהתעוררתי, בועז התקשר אליי ושאל אם אני במיגונית. אמרתי לו שלא. הוא אמר לי – 'רוצי מהר למיגונית'. נשארתי בחדר וכעבור מספר דקות הוא צלצל אליי שוב ושאל – 'לירון, את במיגונית???'. אמרתי לו שאני לא מצליחה לצאת כי הרקטות נופלות ממש ליד המגורים. החדר שלי רעד מהנפילות. הוא הציץ לכיווני מהחדר שלו ואחרי רגע של הפוגה בנפילות הוא שכנע אותי לצאת ואמר לי – 'רוצי עכשיו!'. יצאתי מהר ורצתי למיגונית. היו שם הרבה חיילות. לא הבנתי מה קורה. מישהו אמר לנו להיות בשקט. שתקנו. לא דיברתי. היה באוויר מתח נוראי. נורא פחדתי. אחרי כשעה, מחבלים נכנסו למיגונית, ירו לכל עבר וזרקו רימונים. פתאום היה רגע של שקט. הרמתי את הראש וראיתי את הבנות רצות לכיוון הפתח של המיגונית שהיו לה שני פתחים. אחד לתוך מגורי הבנות והשני החוצה. אספתי את עצמי ורצתי אחריהן. רצנו לתוך המגורים. נכנסנו לאחד החדרים ונעלנו את הדלת. פתאום המחבלים ירו מבעד לחלון. כולנו נשכבנו על הרצפה".
בשלב הזה מעבר להלם הייתה פגיעה פיזית גם?
"תוך כדי ריצה מהמיגונית הרגשתי כאב בגב. ואז ראיתי את הדם שלי מרוח על הקיר. לא הרגשתי שנפצעתי. הבנתי שאני לא יכולה לבקש מאף אחת מהבנות לעזור לי ולטפל לי בגב, כי היינו חייבות לשתוק. אחר כך התברר שנפצעתי מרסיסי אחד הרימונים שזרקו המחבלים במיגונית. אחרי שנכנסנו לחדר במגורי הבנות נעלנו את הדלת. שכבנו על הרצפה בשקט. שמענו את המחבלים עוברים במסדרון ומנסים לפתוח את דלתות החדרים. כשהגיעו לדלת נעולה הם המשיכו. וכשהגיעו לדלת לא נעולה, הם נכנסו פנימה והרגו את כל מי שהיה בחדר. היה פחד נוראי. הכל קרה בשניות. הייתי שם עם כמה בנות. ננעלנו שכבנו על הריצפה בשקט מוחלט וחיכינו. אחרי שבע שעות הגיעו חיילי צה"ל דפקו בדלת ואמרו שהם צה"ל. בהתחלה לא האמנו להם. בסוף השתכנענו שהם אכן חיילי צה"ל. פתחנו להם את הדלת הם לקחו אותנו דרך המיגונית. בדרך החיילים אמרו לנו ללכת ישר ולא להסתכל לצדדים. אבל כמה אפשר לא להסתכל? כשהסתכלנו ראינו מראות זוועה של גופות שהמחבלים הרגו. מתוך 30 בנות שהתחבאנו במיגונית, שבע נחטפו עשר נרצחו ועוד שתיים נרצחו מחוץ למיגונית, לאחר שהצליחו לברוח מהמיגונית ונכנסו לחדר במגורי הבנות שאי אפשר היה לנעול אותו"
אי אפשר להשתקם מסיוט כזה
רק 11 חיילות ניצלו, אחת מהן היא קוליוק שפונתה מהבסיס לטיפול רפואי בבית חולים סורוקה. אחרי ההתאוששות הראשונית היא ביקשה לחזור לצבא ולגמור את השרות הצבאי. חודשיים לאחר מכן היא השתחררה. היום היא מוגדרת כנכת צה"ל, אך מה שמעסיק אותה, יותר מהטראומה שהיא עצמה חוותה, זה איך להנציח את חברה בעז הגיבור, שהציל את חייה וחיים נוספים.
"אחרי כשעה, מחבלים נכנסו למיגונית, ירו לכל עבר וזרקו רימונים. פתאום היה רגע של שקט. הרמתי את הראש וראיתי את הבנות רצות לכיוון הפתח של המיגונית שהיו לה שני פתחים. אחד לתוך מגורי הבנות והשני החוצה. אספתי את עצמי ורצתי אחריהן"
קוליוק עדיין לא השתקמה מהפציעה הגופנית והנפשית. "איך אפשר להשתקם מסיוט נוראי כזה?", היא שואלת ומדגישה – "השבעה באוקטובר היה יום איום ונורא ואחריו הייתה שנה נוראית, מלאה בכאב ומוות. הכל התהפך בבת אחת. ערב קודם חגגנו בבסיס את ערב שמחת תורה", היא נזכרת ומשחזרת: "ביום שישי, השישה באוקטובר, ישבנו אני ובעז בבסיס מרוצים, דיברנו וצחקנו יחד. למרות שהיה צפי להפרות סדר שמחנו ואמרנו אחד לשנייה – 'איזה כיף שמחר חג ולא צריך לרדת לעבודות בגדר'. למחרת בבוקר המציאות האיומה תפסה אותנו בהפתעה ובהלם מוחלט".
בדיעבד כשאת מתבוננת אחורה את חושבת שהיו רמזים לאירוע המחריד שאירע, דברים שאותתו שמשהו עומד לקרות?
"לא דמיינו משהו בסדר גודל כזה מעולם, אבל לפני השביעי לאוקטובר היו הרבה מאוד הפסדי"ם {הפרות סדר). הרגשנו שקורה משהו. הפגיעות בגדר התרבו ואנחנו יצאנו לעיתים קרובות יותר לתיקונים. אם בעבר זה קרה פעם בחודש, באוגוסט 23' זה קרה פעם בשבועיים ובספטמבר כל יום קרה משהו. כל יום חתכו את הגדר וכל יום נאלצנו לתקן אותה. בשביעי לאוקטובר התצפיתניות ראו את המחבלים מגיעים בכוחות עצומים לגדר ומפוצצים אותה. הן מיד דיווחו. הבעיה הייתה שבבסיס היה לנו כוח מצומצם מאד והנוחבות הגיעו מהר לחמ"ל שם ישבו התצפיתניות מול המצלמות ללא נשק. לי אמנם היה נשק אבל אנחנו לא לוחמים. אמנם, נכון, כשעבדנו על הגדר הנשק היה איתנו, אבל את ההגנה וההרתעה קיבלנו מהחיילים הלוחמים שתמיד ירדו איתנו לעבודות התיקון. אנחנו אנשי יחידת קומץ שמטפלים בפגיעות בגבולות אף פעם לא למדנו להילחם".
"תוך כדי ריצה מהמיגונית הרגשתי כאב בגב. ואז ראיתי את הדם שלי מרוח על הקיר. לא הרגשתי שנפצעתי. הבנתי שאני לא יכולה לבקש מאף אחת מהבנות לעזור לי ולטפל לי בגב, כי היינו חייבות לשתוק. אחר כך התברר שנפצעתי מרסיסי אחד הרימונים שזרקו המחבלים במיגונית"
ביום הכואב הזה קוליוק מתכננת להגיע יחד עם החברים שנותרו בחיים לבית משפחת יוגב ביישוב נריה, לעלות לקבר שלו ולהתייחד עם זכרו. "תמיד הרגשתי שבעז דואג לי בבסיס, שאני סומכת עליו יותר מעל כל אחד אחר. זה בא לביטוי בעיקר בעבודה על הגדר.
"העבודה על הגדר היא קשה, אבל גם מספקת. בעז ואני הרגשנו שהעבודה שלנו היא ממש שליחות למען עם ישראל וארץ ישראל. הקשר ביני לבין בעז היה קשר חברי אמיץ. זאת הייתה חברות מאד מיוחדת שנולדה מהעבודה המשותפת. סגרנו הרבה שבתות יחד, ככה הפכנו לחברים טובים, למרות שהיינו שונים לגמרי זה מזו. הוא היה אדם דתי שגר עם משפחתו בנריה שבבנימין. אני באתי מהעיר בת ים. הוא היה בן שלישי מבין עשרת ילדי משפחת יוגב, ואני אחות קטנה בין שלוש אחיות. הוא היה גבוה ואני קטנטונת, בסך הכל 1.50 מ'. הוא בא לצבא מלימודים בישיבות אני הגעתי אחרי לימודים בתיכון וחברות בתנועת הצופים. הוא היה מצחיק וקליל, ואני הייתי תמיד רצינית. הוא נהנה מעבודה בידיים ואני יותר אדם של דיבורים. למרות ההבדלים המשמעותיים האלה נולד בינינו קשר מדהים".
בעז תמיד אמר – 'כשצריך אני כאן'
אימו של בעז, עטרה, לא הופתעה לשמוע על הקשר המיוחד שנרקם בין קוליוק ובעז, על אף הרקעים השונים מהם הגיעו. היא מספרת על ניגודים והבדלי השקפה בתוך משפחת יוגב שלא פוגמים במערכות היחסים בין כולם: "אנחנו משפחה מגוונת. למשל, אחותי, היא מפגינה קבועה בקפלן, שמאלנית בדעותיה, ואני ימנית. למרות זאת אנחנו אוהבות אחת את השנייה, נפגשות ומוכיחות שאפשר לעשות חיבורים בין קפלן לנריה. בין ימין לשמאל. אחדות היא מילת המפתח בחיים", אומרת יוגב, שהיא ובעלה גיל חברים ב'פורום הגבורה', פורום של משפחות שכולות שנפגשות באופן קבוע במאהל מיוחד ומעבירות מסר ברור לכלל הציבור- שמוכרחים להישאר מאוחדים ולקדם את התמרון בעזה עד להכנעת האויב. "חייבים להמשיך במלחמה, חיילי צה"ל הגיבורים לא מתו כדי שנפסיק באמצע. חייבים להמשיך עד לניצחון המוחלט", מוסיפה יוגב.
יוגב מתרגשת כשהיא מספרת על בנה האהוב בעז שנפל בשבעה באוקטובר. היא מדברת עליו כאילו הוא חי. "בעז הוא בחור מקסים, גבר שבגברים. גדול בגוף ובנפש. אחד שאפשר לסמוך עליו". היא מוסיפה בקול שקט ומלא געגוע שאחרי שנפל הוקם תלמוד התורה "נריה בעוז" על שמו ועל שם חייל נוסף, נריה אהרון נגארי, שנפל גם הוא בשמחת תורה.
"שמענו את המחבלים עוברים במסדרון ומנסים לפתוח את דלתות החדרים. כשהגיעו לדלת נעולה הם המשיכו. וכשהגיעו לדלת לא נעולה, הם נכנסו פנימה והרגו את כל מי שהיה בחדר. היה פחד נוראי. הכל קרה בשניות. הייתי שם עם כמה בנות. ננעלנו שכבנו על הריצפה בשקט מוחלט וחיכינו"
יוגב היא אישה חזקה ומלאת אמונה, למרות הכאב שניכר מבעד למילותיה, אך כשהיא נזכרת בשמחת תורה לפני שנה קולה נסדק. "אף אחד לא הופתע. כל הזמן היה ברור שמשהו הולך לקרות. מי שהופתע חי בסרט. בבוקר שמחת תורה כשהיינו בבית הכנסת הגיעו ידיעות שמשהו קרה בעזה. ישר הרגשתי שקרה אסון נוראי. התברר שבמהלך היום בסיס נחל עוז נפל ונכבש למספר שעות, על ידי מחבלי הנוחבה. בשבת בשעה תשע בבוקר בעז כתב לאחותו שהוא חי ואחר כך הפסיק לענות לה לטלפונים. במוצאי שבת ניסיתי אני להתקשר אל בעז ולא היה מענה. ואז, פתאום הטלפון צלצל ועל מסך הנייד הופיע השם שלו. שמחנו והתרגשנו, אלא שאז התברר שזה לא בעז אלא מישהו בשם מוחמד שאמר שהוא מצטער לומר שבעז נהרג. חשבנו שהוא מחבל ושבעז נחטף או שהטלפון שלו אצלם. אחרי יום התברר שמוחמד הוא חייל שהיה איתו במיגונית וככל הנראה בעז אכן נהרג בזמן הלחימה".
קיבלתם גם הודעה רשמית מהצבא?
"במשך מספר ימים לא יצרו איתנו קשר מהצבא. לימים הסתבר שיצאה הוראה מטעם הצבא שאף אחד לא ידבר עם בני משפחות ההרוגים לפני שצה"ל מודיע להם רשמית. כל עוד לא הייתה הודעה רשמית אנחנו המשכנו לדאוג. לא היה ברור לנו איפה הוא. אם נפצע קשה, אם נהרג ואם נהרג האם הוא בשטח ישראל או שגופתו נחטפה לעזה. ביום רביעי בערב, בתום ימים ארוכים של תפילות וחיפושים בלתי פוסקים, דפקו נציגי צהל בדלת ובישרו לנו שהוא נהרג.
"על פי עדויות החיילים, לאחר שבעז הגיע למיגונית ואף עזר ללירון להינצל, הוא חזר לחדרו תחת אש ועם מחבלים שהסתובבו בבסיס. הוא לקח את נשקו וחמש מחסניות, חזר למיגונית ונעמד בפתח להילחם. הוא נלחם במשך שעות עם שני לוחמים נוספים עד שנורה ונהרג. ממיגונית זו, שבה הוא נלחם, בזכות לחימתו של בעז, ניצלו עשרה חיילים. המשפט שהכי אפיין את בעז היה – כשצריך אני כאן.
"הלוואי, כולנו נזכה להמשיך את רוחו של בעז, בנעימות, בחברות טובה עם כל אחד ואחת, ולהיות כאן כשצריך לכל אחד מעם ישראל".
