לאחר שהתגוררה במשך שנים ביישובי עוטף עזה ובמרכז, החליטה אשת התקשורת, הפרסום והשיווק דינה אברמסון לעבור עם משפחתה למקום רגוע יותר. הם עברו להתגורר בנווה אטי"ב – המושב הוותיק והפסטורלי שנמצא על צלע הר החרמון. אברמסון שמחה שסוף סוף מצאה שקט, אלא שחודשים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת "חרבות ברזל" והשלווה הופרה.
ב-8 לאוקטובר אברמסון הדרימה עם בנותיה להתגורר אצל בני משפחה עד יעבור זעם. הזעם, כידוע, לא עבר, נווה אטי"ב לא פונתה על ידי המדינה ועם הזמן אברמסון הבינה שהנוכחות שלהם במקום קריטית "כדי לא לתת מתנות לחיזבאללה". כעבור זמן לא ארוך היא החליטה לשוב הביתה. בעלה, שי, סוגר כבר שנת מילואים שלמה בתור חבר בכיתת הכוננות של המושב, ודגל ישראל מונף בגאון על מרפסת ביתה.
"מרבית התושבים כאן לא עובדים כבר שנה מכיוון שאתר החרמון, מקום העבודה שלהם שהוא גם הלב שלהם, הפך לשטח צבאי סגור. בנוסף, קשה מאוד לשמור על חיי שגרה. לילדים אין בית ספר ואי אפשר לצאת לפגישות כי הצירים חסומים"
"בשמיני לאוקטובר הייתי מלאת חרדה על הבנות שלי וממש ברחתי לאזור המרכז. גרתי אצל השכנות המקסימות שלי לשעבר בנחלים למשך חודש וחצי, עד שהתגברתי על הפחד הראשוני והבנתי שאני צריכה לחזור הביתה", היא נזכרת. "מאז אני מרגישה שחזרתי לשליחות שלי, למקום בו אני צריכה להיות. היו שנים בהם זה היה גוש קטיף או עוטף עזה וכעת אלוהים שלח אותי לצפון".
מה השליחות שלך כיום בצפון?
"השליחות שלי כאן היא לגדל משפחה נורמלית למרות האיומים והטילים. לטעת בבנותיי כוחות חיים. כשאני שואלת את עצמי אם אני רוצה ללכת להפוגה או להתרעננות אני עונה לעצמי שחשוב שיהיו כאן חיים נורמליים של משפחות. אני מרגישה קצת כמו יונה הנביא שחשב לברוח מהשליחות שלו, אבל אלוהים החזיר אותו למסלול".
והתושבים בנווה אטי"ב, בחרו להישאר או לעזוב?
"חלק מהאמהות בנווה אטי"ב בתחילת המלחמה או באיום המפורש מלבנון עזבו לכמה שבועות עם הילדים עד שהמצב יתבהר, אבל היום כולם כאן חיים חיי שגרה בגן השעשועים שהפך להיות מוקד ההתכנסות שלנו באין מסגרות באופק. כוח החיים הוא בעיני התשובה לחיזבאללה, ילד שמתנדנד בנדנדה עם סוכריה על מקל ותלתלי זהב הוא הניצחון שלנו".
את מדברת על חיי שגרה, אבל בפועל אין ממש שגרה איפה שאתם גרים.
"הסיטואציה בנווה אטי"ב מאוד סוריאליסטית. אנחנו חיים בגן עדן אם מסתכלים על האדמה, ובגיהנום אם מסתכלים על השמיים. התותחים רועמים, השמיים מלאים מטוסי קרב, יירוטים וטילים נופלים מכל עבר. בכל יום אני בוחרת לאן להסתכל, למעלה או למטה", היא מספרת.
"לילדות הגדולות שלי אני יוצרת מציאות דמיונית שבה בכל פעם שיש בום שידמיינו שהן חזקות ומחזירות את הטיל לחיזבאללה, אבל לא כל הילדים עומדים בעומס הנפשי המטורף הזה. קשה להם"
ילדי נווה אט"יב נמצאים בבית ללא מסגרות כבר למעלה משלושה שבועות, בשל המצב הביטחוני, מה שמקשה על ההורים לצאת לעבוד. אברמסון מספרת שהיא מממנת בייביסיטר מכיסה ומנסה לעבוד תוך כדי. "התקופה הזו מזכירה את הקורונה, רק בלי פיצויים", היא אומרת.
"אומרים שאנשי הגולן הם סלע בזלת, והנוכחות שלנו כאן היא קריטית, אבל צריך לפצות את ההורים שלא מצליחים לעבוד. כולנו גיבורים ומוכנים לספוג את זה עבור האחים שלנו מהצפון שצריכים לחזור הביתה. החרמון מותקף על בסיס יומיומי, אנחנו כאן צופים על כל העמק של קריית שמונה ורואים את הטילים נופלים שם. המיקום שלנו בצלע ההר פחות מאוים, אך יחד עם זאת אנחנו נמצאים חמש דקות בקו אווירי מלבנון וסוריה. אז משתדלים לדעת שהכל בידי שמיים ועם ישראל חי וחזק".
החוט המקשר בין גוש קטיף לחרמון
אברמסון, שנולדה ביישוב מתתיהו להורים שעלו לארץ מארה"ב, עסקה בעיתונאות ותקשורת מגיל צעיר. כשהחלו דיבורים על ההתנתקות החלה לעבוד במשרד הדוברות של מועצה אזורית חוף עזה ובדוברות של היישוב נצרים. היא הופיעה בתוכניות אירוח רבות, קישרה בין עיתונאים זרים מהעולם לאוכלוסיית גוש קטיף, ושיתפה באמצעות טור אישי במעריב את מה שעובר על המתנחלים.
"אנחנו עורכים פעילויות עצמאיות לילדים בתוך מקלטים תת קרקעיים שלא נפתחו לדעתי מאז מלחמת יום כיפור, אבל אי אפשר לשבת שם יותר משעה קשה לנשום שם"
"כשהייתי דוברת היישוב נצרים, גרתי סמוך מאוד לבסיס צה"ל ורעשי הרקע שלי היו טנקים וירי כוחותינו. כשהתחילה המלחמה כאן בצפון, הרגשתי שחזרתי הביתה. כשהגעתי למשרד שלי כאן בנווה אטי"ב מצאתי אותו מוקף בגדוד מחיל הרפואה, הרגשתי שחזרתי למילואים".
את רואה קשר בין האקטיביזם שלך אז למה שאת עושה היום?
"כשפינו אותי מהבית בנצרים התעקשתי ללחוץ יד לחיילת שפינתה אותי. אנחנו עם אחד לא משנה מה הכאב וחילוקי הדעות אנחנו חייבים להתעלות מעליהם. חיפשתי אותה לפני שנה כשהיו הרבה מחלוקות בעם, מצאתי את התמונה ופרסמתי אותה. החיילת עדיין משרתת בצה"ל ודיברנו. הרגשתי שזה צו השעה להתפייס אחד עם השני.
"מעבר לכך, גרתי הרבה שנים תחת טילים ככתבת חדשות וגם בתפקידי הסברה, כשכולם היו נכנסים למקלט אני הייתי יוצאת החוצה לצלם לעולם את מה שעובר עלינו בעוטף עזה, זו הייתה שליחות. גרתי בנצרים, נחל עוז, מפלסים, יד מרדכי, שדרות וסעד".
תיירות קודש
לקראת יום הכיפורים יצרה אברמסון תהודה ברשתות החברתיות. מכיוון שבנווה אטי"ב יש שתי משפחות דתיות בלבד, אחת מהן משפחתה של דינה עצמה, היא פנתה לקהל הרחב וביקשה לגייס מניין לתפילות יום כיפור. היא קיבלה היענות מיותר מ-300 משפחות שהיו מוכנות לעלות צפונה למושב המרוחק, יחד עם ילדיהן, ולהשלים שם מניין. "אלה אנשים מקסימים שכל כך התרגשתי מהם ששמרתי את מספרי הטלפון של כולם, לעתיד לבוא", היא מספרת. "תיירים הרי לא מגיעים לכאן בכלל, אבל כשביקשתי שאנשים יבואו לצורך מצווה, הם היו מוכנים לבוא עם כל הלב, מבלי לפחד, זו תיירות קודש".
בסופו של דבר מי שהגיע להשלים מניין בבית הכנסת של נווה אטי"ב הם תלמידי ישיבת קריית שמונה המפונים מזה שנה ונמצאים בישיבת נחלים במרכז הארץ. "במשך כל התפילות הם ראו מבית הכנסת את קריית שמונה תוך כדי שנופלים עליה טילים, כך שכל מילה בתפילה קיבלה משמעות יתרה".
על הפוסט שכתבה היא חתמה בהומור "הגבאית", כינוי שעורר סערה ברשת כי לא הבינו את משמעותו. "בעלי הוא הגבאי בפועל", היא אומרת בחיוך, "אבל אני והבנות שלי הן אלה שפותחות את בית הכנסת מדי שבת". בשנים הקרובות היא מקווה שיגיעו למקום יותר אנשים בחגי תשרי.
איך נראים חיי היום יום בנווה אטי"ב בימים אלה?
"מרבית התושבים כאן לא עובדים כבר שנה מכיוון שאתר החרמון, מקום העבודה שלהם שהוא גם הלב שלהם, הפך לשטח צבאי סגור. אלה אנשים שמסורים למקום כבר עשרות שנים, וזהו מצב לא פשוט עבורם. בנוסף, קשה מאוד לשמור על חיי שגרה. לילדים אין בית ספר, אי אפשר לצאת לפגישות כי הצירים חסומים, אף אחד כמובן לא בא לבקר אותנו. יש לי תינוקת בת שנה וחצי וכשאני מטיילת להרגיע אותה אני מוחאת לה כפיים בכל פעם שיש בום, שכנעתי אותה שכל בום של טיל שנופל זה כיף גדול. לילדות הגדולות שלי אני יוצרת מציאות דמיונית שבה בכל פעם שיש בום שידמיינו שהן חזקות ומחזירות את הטיל לחיזבאללה, אבל לא כל הילדים עומדים בעומס הנפשי המטורף הזה. קשה להם. הם נסעו כאן על אופניים בזמן תפילות יום כיפור ופתאום אזעקה וחלק נפלו במהלך הריצה למרחב המוגן. זה לא קל. אנחנו עורכים פעילויות עצמאיות לילדים בתוך מקלטים תת קרקעיים שלא נפתחו לדעתי מאז מלחמת יום כיפור, אבל אי אפשר לשבת שם יותר משעה קשה לנשום שם".
איך את מצליחה בכל זאת לשמור על אופטימיות?
"זו שנה היסטורית ואנחנו ננצח למרות המצב הלא פשוט. בעלי יוצא מדי לילה למילואים בערפל, אחי התגייס מחדש למילואים בגיל 52 ונמצא כאן על גבול הלבנון, אח אחר שלי היה מגויס בעזה ויש לו שבעה ילדים בבית. אנחנו שומעים את צה"ל נלחם, ואנחנו חזקים ולא נוותר. מבחינתי שהילדים יישארו בבית עד שצה"ל עוזב את האזור כשאנחנו יודעים שאנחנו בטוחים ומוגנים וכל תושבי הצפון חזרו לבתיהם".
