היום (ד') הוא יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי מערכות האיבה, בו החברה הישראלית מביעה את הערכתה למי שהקריבו מגופם ונפשם עבור הגנת המולדת. אך יש את מי שעוסקים בהערכה הזאת, ומשמשים כמשענת גם בימים שהישראלים ממשיכים בשגרת חייהם, ולא נותנים את דעתם על הקושי שחווים הפצועים, הרבה אחרי שהם יוצאים מדלתות בית החולים.
אחת מהנשים האלו היא לירון שגיא כהן, מנהלת אגודת ידידי ארגון נכי צה"ל. האגודה הוקמה בשנת 2014, וכיום היא הארגון היחיד שמלווה יותר מ-60,000 פצועים שנמצאים בשיקום ומנסים לשוב לשגרת חייהם עד כמה שניתן, אחרי הטראומה הקשה שעברו. בנוסף, האגודה פועלת רבות כדי להעמיק את המודעות של הציבור הישראלי ומחויבותו לאמץ ולחבק את אלו שמתקשים להשתלב בו מחדש.
"אנחנו מלווים את הפצועים ממיטת בית החולים ועד החזרה לשגרה", מספרת שגיא, "אחד הצעדים האחרונים שעושים לפני שמשתחררים מהאשפוז, שהוא גם למעשה המשמעותי שבהם, זה לחשב מסלול מחדש. חשוב לתת תמיכה בזמנים הקשים בבית החולים, אבל יחד עם זאת לא לשכוח את הקושי שבחזרה לחיים שבחוץ".
"בדיוק בגלל זה הקמנו אגף תעסוקה והשכלה", היא מוסיפה, "יצרנו הרבה מאוד חיבורים עסקיים. לאחרונה הקמנו אתר עם משרות ייעודיות לנכי צה"ל. אנחנו שמים דגש רב על שילוב של נכי צה"ל בשוק העבודה. זה לא רק החיבור למקום עבודה מתאים. צריך לוודא שהמנהלים והעובדים באותו מקום מכירים במגבלות של נכה צה"ל. בין אם זה קושי פיזי, או פוסט־טראומתיים שלעיתים קרובות יש להם קושי בבוקר. הם צריכים שמישהו יהיה שם לתת להם הנגשה וליווי, ופה המקום של האגודה".
איפה את רואה את הקושי המרכזי של נכה צה"ל בחזרה לשגרה?
"קשה מאוד להגיד. זה משתנה המון בין אדם לאדם. יוצאים וצריך ללמוד את הכל מחדש, כי כל מה שהכרת בעבר משתנה. ולא נשכח שגם המשפחה צריכה להתארגן מחדש – בת הזוג, הילדים. המעבר הביתה מציף הרבה קשיים ושאלות: האם הוא חוזר למקום העבודה הקודם? מחפש מקום עבודה חדש? הכל מתערער.
"אלו אנשים שתורמים למדינה, לציונות, לעשייה משמעותית, ועכשיו תורנו לעטוף אותם ולחבק אותם בחזרה, אחרי שהם הקריבו מגופם ומנפשם. זו החובה של כולנו, של כל החברה הישראלית. בעיניי אין עשייה יותר ישראלית"
"המעטפת של הפצוע בהקשר הזה היא מאוד חשובה. לכן הקמנו קהילה שנקראת 'מקום בשבילך' שמיועדת לבנות הזוג של פצועי חרבות ברזל וכלל המערכות. יש לנו גם קבוצת 'מנטוריות' של נשות פצועים ותיקות, אשר מעניקות ליווי ותמיכה לנשים שחוות את ההתמודדות עם בן זוג שעבר פציעה (בגוף או בנפש) באופן טרי. לאחרונה הקמנו גם קהילה גדולה לאימהות וקראנו לה 'אימהות ברזל'. כל זה מתוך הבנה שההתנהלות של הסביבה והקרובים של הפצוע, משפיעים רבות על היכולת שלו להשתקם".
לא בהכל מצליחים
הליווי הצמוד שנותנים אנשי האגודה הכולל גם ביקורים תכופים בבתי החולים – מה שמעניק לפצועים המון כוחות. "אנחנו מבקרים בבית החולים שלוש פעמים בשבוע, מדברים עם בני המשפחה, מביאים קפה ומאפה", היא מספרת, "זה נשמע שולי, אבל אלו מחוות קטנות שנותנות המון".
ועדיין, למרות הליווי הצמוד והמיזמים שנולדים בזה אחרי זה, לא כל הפצועים מצליחים להשתמש בכלים שהאגודה מציעה ולהחזיר את החיים למסלולם.
“יוצאים מבית החולים וצריך ללמוד את הכל מחדש, כי כל מה שהכרת בעבר משתנה. ולא נשכח שגם המשפחה צריכה להתארגן מחדש – בת הזוג, הילדים, שלא לדבר על הפצוע עצמו. המעבר הביתה מציף הרבה קשיים ושאלות"
"אנחנו חווים הרבה מאוד רגעים קשים ומורכבים. לא בהכל אנחנו מצליחים. יש פצועים שמתקשים לחזור לשגרה, כי תהליך השיקום עבורם הוא קשה וכואב מדי. זה לוקח זמן ויש הרבה מאוד מכשולים בדרך. יש גם סיפורים שנגמרים בצורה מאוד קשה וכואבת עבורנו. רק בחג שמחת תורה האחרון, נסענו יחד עם יושב ראש ארגון נכי צה"ל לבקר את הפצועים מהמלחמה בתל השומר. עברנו במחלקת טיפול נמרץ וביקרנו שם שני פצועים שלנו, אחד מהם, יונה בריף ז"ל, אושפז בבית החולים מעל לשנה וחודשיים. בשבועות לאחר מכן יונה לצערנו הרב נפטר. לכולנו נשבר הלב".
יש גם סיפורים אופטימיים?
"האמת שהרוב הם כאלה. מדובר באנשים גיבורים, הכי טובים שיש לנו והכי חזקים. אני יכולה לספר על אדם שנפצע בשמיני לאוקטובר, קצין יחסית בכיר. הוא נפצע אנושות ונאלץ להתאשפז לזמן ממושך. לאחר מכן הוא גם עבר תהליך שיקום מאוד ארוך. ועדיין הוא בחר למרות האתגרים להתחיל ללמוד תוך כדי באוניברסיטת רייכמן. יותר מזה, הוא חייל קבע וגם אחרי הפציעה הוא בחר שלא להשתחרר מהצבא. אותו בחור, שהיה פצוע מאוד קשה, ולא חיזו לו שהוא יוכל לחזור לחיות חיים מלאים, היום עומד על הרגליים, נוסע לחו"ל, התחתן ושב לחיים בצורה הכי מלאה שאפשר".
"זה הזמן שלנו לעטוף אותם חזרה"
שגיא כהן, בת 42, נשואה לנדב ואמא של יפתח ואריאל, פעלה כל חייה עבדה במגזר החברתי. אחרי שירות צבאי ארוך כקצינת ת"ש, התנדבה במספר עמותות, בהן "אחריי" והאגודה הנוכחית.
"היה לי חשוב להצטרף ולהוביל את העשייה באגודת נכי צה"ל מתוך החיבור שלי לעיסוק בנושאים בעלי מהות ישראלית", היא מספרת, "והידיעה שאני יכולה להיות שם בשביל נכי צה"ל, אנשים שהקריבו מעצמם בלי היסוס ובלי לשאול שאלות, את ההקרבה הכי גדולה שיש – ממלאת אותי. אלו אנשים שתורמים למדינה, לציונות, לעשייה משמעותית, ועכשיו תורנו לעטוף אותם ולחבק אותם בחזרה, אחרי שהם הקריבו מגופם ומנפשם. זו החובה של כולנו, של כל החברה הישראלית. בעיניי אין עשייה יותר ישראלית".
איך מתמודדים עם הסיפורים הקשים, הכאב של אותם לוחמים?
"השנה האחרונה הייתה מורכבת במיוחד. שילמתי בה הרבה מחירים אישיים, וגם המשפחה שלי. העולם האישי והמעשי שלי רצים הרבה שנים יחד. מאז ומעולם היה לי גב מאוד חזק מהמשפחה, מבן הזוג שלי ומהילדים. כל בוקר וכל ערב, הם שם כדי לחבק אותי לפני יום עבודה ואחרי יום עבודה ואני חושבת שהם גאים במה שאני עושה וזה מחזק אותי מאוד. באופן כללי, אני מרגישה שיש לי זכות ענקית ללוות את הגיבורים והגיבורות האלו. אני זוכה להיות לצד האנשים הכי טובים בחברה הישראלית, אנשים שעזבו את החיים האישיים למען ביטחון המדינה ושילמו מחיר אישי מאוד כבד. אני מקבלת אינסוף כוח כל בוקר בבתי הלוחם ובביקור במחלקות השיקום. אני צופה בגיבורים האלו, שומעת את הסיפורים שלהם, רואה איך הם מתמודדים ומשתקמים ממצבים מאוד קשים וחושבת לעצמי- מי אני שאתלונן?!".
בשנה האחרונה הצטרפו למעגל הפצועים ונכי צה"ל מעל ל13,000 לוחמים וחיילים. זה היה מה שהעלה באופן משמעותי את המודעות כלפיהם, אבל לדברי שגיא כהן, יש לחברה הישראלית עוד למה לשים לב, ובמיוחד בכל הנוגע לסובלנות והכלה בחיי היום יום.
"אני רואה את עצמי מחויבת להזכיר לחברה הישראלית שהשיקום של אותם פצועים, הוא שיקום ארוך שנים. הם לעולם לא ישתקמו אם הם לא יחזרו לפעילות ויחזרו לחיות בינינו. בתי הלוחם שהקמנו, בחיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע, יהיו המשען שלהם תמיד, אבל זה לא מספיק. יש חשיבות עצומה להתנהגות של הציבור כלפי פצועי ונכי צה"ל. אם זה בסופר או בכביש, עלינו לזכור את הקושי שלהם. וגם את העובדה שבזכותם אנחנו יכולים להתהלך ולחיות במדינה הזו ומגיע להם שנתמוך בהם.
"הפצועים מפחדים לצאת לעולם שבו הם ייפגשו באטימות או חוסר הנגשה. שלא יקבלו אותם. אני שמה לב שבעת הזו, בזמן שאנחנו עדיין בתוך מלחמת חרבות ברזל, החברה הישראלית עוטפת אותם מאוד. אבל המבחן האמיתי יהיה בעוד מספר שנים"
"אני שומעת הרבה חששות מהפצועים מהבחינה הזו. הם מפחדים לצאת לעולם שבו הם ייפגשו באטימות או חוסר הנגשה. שלא יקבלו אותם. אני שמה לב שבעת הזו, בזמן שאנחנו עדיין בתוך מלחמת חרבות ברזל, החברה הישראלית עוטפת אותם מאוד, אבל המבחן האמיתי יהיה בעוד מספר שנים. יש הרבה כשלים שמחכים לפצועים שנוספו בשנה האחרונה, הרבה מהם כרגע במעמד זמני ועוד לא זכאים לטיפול וקצבה, או לאחוזי נכות. אז כרגע החובה שלנו היא לראות אותם. הפצועים האלו לא שייכים רק לארגון נכי צה"ל או לאגודת הידידים. הם יצאו להילחם בשמה של המדינה, וחובתה של מדינת ישראל לדאוג לחיבוקם ושיקומם. ואם זה אומר להיות קצת יותר סלחניים וסובלניים או להסתכל על האחר – זה מה שנעשה. אם מישהו נוסע בכביש יותר לאט או לא מרוכז יכול להיות שהמחשבות שלו נודדות חזרה לשדה הקרב. אנחנו לא יודעים מול מה האדם שמולנו מתמודד. בין אם רואים או לא רואים את הפציעה שלהם, מסתובבים בינינו עשרות אלפי גיבורים, ואנחנו חייבים לזכור זאת".
