בשבועות האחרונים, עם שחרור החטופים, אנחנו נחשפים לזוועות שהם עברו בשבי. זוהי רק ההתחלה. אט אט יחשפו עוד עדויות וסיפורים מהתופת והגיהנום שהחטופים עברו.
עם ההתרגשות מחזרתם עולות שאלות ותהיות לגבי יכולת השיקום של השבים אחרי טראומה ממושכת וקשה. ולא רק החטופים, גם לוחמים רבים חזרו משדה הקרב עם טראומות ברמות כאלו ואחרות. גם הם ובני משפחותיהם זקוקים לתקופת שיקום.
אם כן, איך ניתן להשתקם אחרי אירועים כל כך קשים וארוכים?
לאחות את השברים בנפש
המילה טראומה ביוונית פירושה הוא "חבלה/שבר". והמשמעות היא שעקב חבלה משמעותית, ובמקרה הזה ממושכת ואקוטית מאוד, נוצרו שברים רבים בנפש. ואנו רוצים לאחות אותם הכי טוב שאפשר.
הנפש כמו הגוף יש לה יכולת מסוימת לרפא ולאחות את עצמה, אך ככל שהפגיעה חמורה יותר יתכן והאיחוי לא יצליח או יתאחה באופן לקוי או חסר. כלומר כאשר הפגיעה חמורה עדיין יהיה תהליך ריפוי ואיחוי טבעי אך סביר להניח כי יש התערבויות מקצועית ולא מקצועיות שיכולות לסייע לאיחוי מיטיב יותר.
מאז שנות ה 2000 החלו מחקרים לעסוק בחוסן וצמיחה פוסט טראומתית. מגמה זו התפתחה מכיוון שראו כי הרבה אנשים חווים אירועים קיצוניים ובכל זאת קמים ומשתקמים. מחקרים אלו התמקדו בנפגעי טראומה אקוטית נקודתית או מתמשכת אשר השתקמו ומעידים על עצמם כעל מי שחיים ברווחה נפשית. החוקרים בחנו מקרים אלו כדי ללמוד מהם מה מנבא חוסן וצמיחה.
גורמים המנבאים צמיחה ושיקום מתוך טראומה
ממחקרים אלו למדנו כי יכולת השיקום תלויה בהרבה גורמים חלקם לא תלויים בנו, כגון: עוצמת האירוע, משך האירוע וכמה טראומות נוספות היו בעבר. השיקום ובניית החוסן תלויים גם במבנה אישיות, סביבה בטוחה ויציבה בילדות ועוד. עם זאת, ישנם גורמים רבים שכן תלויים בנו ויכולים לקדם שיקום וצמיחה. ניתן לחלק גורמים אלו לשני שלבי החלמה עיקריים:
שלב ראשון- החזקה
בשלב זה המטרה היא להחזיק את השברים בכדי להביא לאיחוי מיטבי. בשלב הזה "לא דורכים על הרגל" אלא עסוקים בהחזקה. איך עושים זאת? מה אנחנו כסביבה תומכת יכולים לעשות על מנת לסייע?
- קודם כל, צעד-צעד: בתחילה חושבים ומתכננים רק דקות קדימה, לאחר מכן שעות ולאחר מכן ימים שבועות חודשים וכן הלאה. היכולת לראות ולחשוב קדימה מתרחבת לאט לאט.
- תמיכה משפחתית וחברתית: תמיכה זו נמצאה בכל המחקרים כמרכזית בפיתוח חוסן ושיקום.
יחד עם זאת זוהי משימה מורכבת. במחקר שערכתי בו ראיינתי נפגעי טראומה שנפצעו קשה ועברו שיקום ארוך. עלה כי החלק המורכב ביותר בשלב הזה ובכלל הוא ההתמודדות של הנפגע עם ההתמודדות של המשפחה והקרובים לו. הפער בין המקום בו הנפגע נמצא, בקבלת עצמו או הפגיעה שהוא מתמודד איתה, למקום בו המשפחה נמצאת והצורך לתמוך גם בהם. צריך סנכרון בין קצב ההחלמה של הנפגע לקצב ההחלמה של המשפחה והסובבים. דבר זה לוקח זמן, ובזמן הזה לכולם קשה ולכולם כואב. זה מצריך זמן וסבלנות לכל קשת הרגשות התחושות וההתנהגויות שיהיו. לכל הצדדים.
- החזרת השליטה והבחירה– כמובן שבשבי נלקחה מהחטופים כל שליטה או בחירה או תחושה של עצמאות וודאות. הסכנה ארבה בכל רגע. אנחנו רוצים לתת עד כמה שאפשר את ההרגשה ההפוכה. זה נשמע דבר גדול אך ניתן לעשות זאת במעשים קטנים ורגילים: לשאול כמה קרבה רוצים, כמה מגע, להגיד מראש על כל תכנון, לשאול אם מתאים להם או אם הם רוצים משהו אחר. גם לגבי דברים שהם אולי לא יוכלו להחליט לגביהם – לתת כמה שיותר מידע והכנה לגבי מה הולך לקרות, ובתוך כך אפשרויות בחירה. למשל: היום תשני בבית החולים. תרצי שאמא ואבא ישנו איתך במיטה או מיטה לידך? לחשוב בצעדים קטנים מאוד. לתכנן צעדים קטנים.
- מתן תוקף – האירוע כל כך בלתי נתפש עד שמרגיש כאילו לא היה. אמנם אירוע גדול כמו חטיפה מקבל הכרה ברורה מהסביבה, מה שעוזר בהפנמת האירוע בשונה מאירועים שקשה יותר לתת להם תוקף. אך גם באירועים אלו נושא זה מהותי וישנו המון בלבול, בעיקר סביב מי שאין לו פגיעה חיצונית נראית לעין. לכאורה "הכול בסדר" אך בפועל כלום לא בסדר. בנוסף, גם הסביבה מתקשה לשאת את עומק הכאב והזוועה ועל כן מנגנוני ההגנה פועלים ולעיתים מנסים "למחוק" את האירוע ולהתקדם קדימה. חשוב מאוד לתת הרבה מקום גם לבלבול ולמגוון התחושות ויחד עם זאת להדגיש ולהנכיח כי קרה מקרה נורא ואיום שלא היה אמור לקרות. המקרה בלתי נתפס אך אכן קרה. להקשיב כאשר הנפגע רוצה לדבר על אף הקושי וגם לאפשר לו לא לדבר אם אינו רוצה.
שלב שני- עיבוד האירוע
רק לאחר שיש איתות שהנפש התיצבה והתחזקה, ניתן להתחיל בשלב שני.
- ארגון האירוע בזיכרון – המוח מנסה לארגן את החוויה הבלתי נתפשת בכדי שיוכל כן לתפוס אותה. שלב זה חשוב ונעשה בליווי מקצועי, אך גם אנחנו כמשפחה וחברים יכולים לסייע. מעבר להקשבה כמובן, אפשר לעזור בארגון ומסירת מידע על כל החלקים החסרים בסיפור, כמו – מה היה כאן איתנו בזמן שלא היו? מה נעשה? מה היו השלבים? מה יודעים שקרה?. כך מסייעים להם להשלים פערים וחורים בידע שלהם אודות הדברים שקרו בזמן שלא היו.
- הכנסת משמעות חיובית– זה שלב מאוחר, וכל אחד מגיע אליו לפי קצב ההחלמה האינדיבידואלי שלו או שלה. כאשר הנפגע מספיק חזק ומתחיל לדבר על העתיד ניתן יחד איתו לתכנן פעילויות ופרויקטים הקשורים בהתמודדות שלו ובכוחות שצמחו בו.
כל נפגע וכל משפחה יש לה את הקצב שלה לכל שלב ומעבר בין השלבים. ועלינו לכבד זאת ולסמוך על התהליך. כמובן שיש סימפטומים ופצעים שנשארים תמיד. כמו כל חוויה משמעותית שנחקקת בנו, אך יש צעדים שנוכל לעשות כדי לסייע בהחלמה ובחיבור לכוחות הפנימיים. אם יוצרים מעטפת של הסביבה הקרובה, דואגים לליווי וטיפול מקצועי, נותנים תוקף והנכחה לאירועים שקרו ולתחושות המגוונות בעקבותיהם ובשלב האחרון יוצקים משמעות ברורה וחיובית שניתן לצמוח ממנה – אז הסיכוי לשיקום וצמיחה הוא גדול.
