ב-25 במרץ 1942 יצא הטרנספורט הראשון מהעיירה פופרד בסלובקיה למחנה ההשמדה אושוויץ. מי שהיו עליו היו רק נערות ונשים יהודיות, 999 במספר, מגיל 16 ועד 35. אלו שלקחו אותם בצו מיוחד סיפרו למשפחותיהם שהן נלקחות לעבודה במפעל ממשלתי, וכי רובן היו חדורות מטרה ונרגשות לקראת העבודה בחו"ל. הן התלבשו במיטב הבגדים, ארזו מזוודה ונופפו למשפחותיהן בשמחה. הבהלה החלה כאשר המראה הראשון שנחשף בפניהן עם עצירת הרכבת היו שערי מחנה אושוויץ.
אותן בנות שבאו ממשפחות עשירים, הוכרחו לעבוד בעבודת פרך, גולחו ונידונו להשפלות, רעב, מחלות וייסורים. מי שפיקחו על עבודתן היו אסירות משוחררות מכלא גרמני, שהתייחסו אליהן באכזריות שהבהילה אפילו את אנשי האס.אס. עד סוף שנת 1942 כשליש מהבנות מצאו את מותן. בסופו של דבר, שרדו רק כמאה בנות.
סיפורן המזעזע של הבנות כמעט ולא נשמע, עד שהסופרת האמריקאית הת'ר דיון מאקאדם, פרסמה אותו לעולם בספר עטור שבחים ושמו 999 נשים צעירות. אחרי שהספר הצליח מאוד בכל העולם, בשנים האחרונות עבדה על סרט תיעודי בעל אותו שם, שהפיצה חברת חדוה גולדשמידט Go2Films ועלה לשידור ב HOT 8. הסרט עלה לראשונה ב-27.1, יום השואה הבינלאומי, ובאותו שבוע דיון מקאדם הגיעה להקרנת הבכורה שהתקיימה בישראל.
"חזרתי מישראל ממש עכשיו", היא מספרת בראיון מרחוק, בעודה בבית קפה בלוס אנג'לס, "שהיתי שם למשך שבוע, במהלכו הקרנו את הסרט. זה היה נהדר. השגריר הסלובקי הגיע לתל אביב, וכן גם השגריר הישראלי למקדוניה לשעבר. התגובות היו מדהימות, נכחו בקהל הרבה מהמשפחות של הנשים שהיו על המשלוח הראשון, ילדים ונכדים. פתאום פגשתי פנים אל פנים אנשים שדיברתי איתם מרחוק במשך שנים, ועזרו לי מאוד ביצירה".
זו הייתה הפעם הראשונה שלך בישראל?
כן, הגעתי כמה ימים קודם כדי להתגבר על הג'ט-לג, והספקתי לבקר בים המלח, וגם בקיסריה, אני אומרת את זה נכון?", היא מוודאת ומיד ממשיכה, "היה לי ממש כיף. אירחו אותי המשפחות של הנשים ששרדו את אושוויץ, והם היו מארחים נפלאים, לקחו אותי לטיולים, הראו לי מקומות מדהימים, אוכל נהדר. אפילו שחיתי בים התיכון".
לא פחדת להגיע לכאן במצב הביטחוני הנוכחי?
"האמת שנחתתי ביום שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש, וביום הקרנת הסרט שוחררו הנשים הראשונות מהשבי".
וואו איזה עיתוי להקרין סרט בנושא כזה
"כן, זה היה רגע מאוד מיוחד. הרגיש כל כך משמעותי".
היא לא יהודיה וגם אין לה קשר ישיר לישראל, אבל סיפורו של העם היהודי בשואה תמיד משך אותה, וכך היא למעשה הגיעה למסע בסלובקיה הרחוקה – בו גילתה את הסיפור הבלתי ייאמן על הנשים שהיו על הרכבת.
"לספר הראשון שכתבתי בנושא קראו ההבטחה של רנה (Rena’s Promise). רנה הייתה אחת מהנשים שהיו במשלוח הראשון, אבל הספר התמקד בעיקר בסיפור ההישרדות שלה ושל אחותה. ב-25 במרץ 2012, לציון יום השנה ה-70 לאותו מסע אכזרי, נסעתי לסלובקיה כדי לשחזר את המסלול לאושוויץ לזכרה. שם גיליתי אישה בשם אדית גרוסמן שהייתה גם היא על אותו משלוח – והיא הייתה בחיים, בת 92! מיד פניתי אליה ושאלתי אם תהיה מוכנה להתראיין מול מצלמה, והיא הסכימה מיד. הסיפור שלה היה שונה מאוד מזה של רנה – רנה הגיעה לרכבת כפליטה, בעוד שאדית גדלה בעיירה ולכן נסעה לאושוויץ עם כל הבנות שלמדו איתה בבית הספר. היא הכירה את כל מי שהיו איתה ברכבת.
"מהסיפור של אדית הבנתי שהסיפור הזה הוא לא רק על אישה אחת. היא עברה על השמות ואמרה לי מי שרדה, מי נהרגה, 'היא הייתה החברה הכי טובה שלי והיא נתנה לי נעליים במחנה והצילה את חיי'. בדיוק כל מה שקרה. 'ההבטחה של רנה' יצא לאור בארה"ב כבר בשנת 1995, והוא תורגם לכמה שפות, אבל לא לעברית, סלובקית או פולנית. בשיחה עם אדית הבנתי כמה זה חבל, כי אם הספר היה מתורגם לעברית כבר אז, ולעוד שפות, משפחות של נשים שהיו על אותו המשלוח היו יכולות ליצור איתי קשר והייתי מקבלת את תמונת המצב המלאה עוד קודם".
אחרי שתורגם ספרה סוף סוף בישראל, עדויות רבות זרמו לידיה של דיון מקאדם, וכך 999 הנשים שהיו על המשלוח החלו לקבל פנים ושמות. "יצרו איתי קשר המון אנשים, חלק שלחו לי תמונות מדהימות. בניתי ארכיון שלם ונולד איכשהו סיפור על אחווה נשית. חבורה של נערות צעירות שברגעים הכי קשים ורעים, תמכו אחת בשנייה ואפילו התגבשו. ואם לא המפגש הזה עם אדית, הסיפור שלהן היה נעלם לחלוטין מההיסטוריה".
מאיפה הגיעה ההתעניינות בסיפורי השואה?
"בעיניי, הסיפור שלהן הוא קודם כל סיפור על נשים. אבל זה גם סיפור אנושי. איך אפשר לא להרגיש מחויבות כלפיו? תמיד הסתקרנתי מסיפורי הישרדות ואומץ. לא משנה מה המוצא של האדם, גם אם מדובר בעבדים, הכוח האנושי הוא מה שמרתק אותי".
ובאמת, כיום סיפורן של הנשים שהיו על המשלוח הראשון לאושוויץ נעשה יותר ויותר מוכר. במקביל, דיון מקאדם החליטה למנף את הידע הנרחב שלה ובעזרתו להילחם בהכחשת השואה. ואף הקימה עמותה הנקראת "קרן ההבטחה של רנה", על שם ספרה הראשון.
"יש לי חוש צדק מאוד חזק", היא מסבירה, "מאז ומתמיד אני רוצה לחשוף עוולות ולתקן את ההיסטוריה. אני יכולה להגיד שהיום אני נתקלת פחות ופחות במכחישי שואה, אבל בעבר קיבלתי כמויות של תגובות מקטינות על הפרויקטים שלי. לא קראתי אותן. בהקשר הזה יש לי סיפור קטן, כשעוד הייתי מרצה באוניברסיטה, אחד הסטודנטים שלי רצה לכתוב עבודת מחקר בנושא 'הוכחות שהשואה לא התרחשה מעולם'. אמרתי לו שאם זה הנושא, הוא חייב להשתמש במקורות בלעדיים, כלומר לדבר עם עדים ולהשיג מסמכים מקוריים. בסוף, הכותרת של העבודה הייתה: 'למה השואה קרתה ולמה הכחשת שואה היא שקר'".
מדהים.
"אני יכולה להגיד לך שהכחשת שואה נובעת מבורות ומחוסר חשיבה. אנשים פשוט מאמינים למה שאומרים להם בלי לבדוק".
את רואה את זה גם בהקשר להכחשת טבח השבעה באוקטובר?
"בהחלט. אנחנו חיים בעולם שבו כל כך קל לסלף עובדות איך שרוצים, במיוחד עם טכנולוגיה כמו בינה מלאכותית. חייבים ללמד אנשים, צעירים במיוחד, לשאול שאלות ולבדוק את המידע לעומק".
מה הכי נשאר איתך מתהליך כתיבת הספר?
כשאת כותבת, את נמצאת בעולמך הפנימי, וזה תהליך מאוד ארוך. כשעוברים לקולנוע, זה אפילו יותר מאתגר כי צריך למצוא דרך להעביר את אותו המסר דרך ויזואליה. הייתי כל כך הרבה שנים בתוך העולם הזה, ולמדתי המון מהנשים שסיפרתי את הסיפור שלהן. למדתי על כוח נשי, רגעים אנושיים בתוך גיהינום. בשבוע שעבר צוין יום השנה ה-80 לשחרור אושוויץ, וזה היה רגע מאוד קשה עבורי, כי אדית כבר לא איתנו ומאוד התחברתי אליה. אבל המשימה שהיא העניקה לי תישאר איתי תמיד. זה כבוד עצום להנציח את הנשים האלו ולוודא שהן לא יישכחו".
הסרט זמין לצפייה ישירה ב– HOT8, ב-HOTVOD וב-NEXT TV
