במשך 28 שנה הייתה נטע ויס, אחות מיילדת מהיישוב פסגות ואם לשבעה ילדים, "מלכה" כהגדרתה. בעלה היה זה שדאג לכל ענייני הבירוקרטיה והכספים בבית, "אפילו האתר של gov.il לא זיהה אותי כשנכנסתי למלא הצהרת בריאות לבת שלנו עבור משרד החינוך", היא מספרת. "גם לחשבון הבנק שלנו לא נכנסתי אף פעם, אילון טיפל בהכול. זה לא שהוא לא רצה שאדע – הוא מאוד רצה וניסה ללמד אותי. הוא אפילו היה מתוסכל מזה שלא רציתי ממש להתעמק בתחומי הבירוקרטיה. אבל היה לי מאוד נוח לא להפעיל את השריר הזה. הייתי עסוקה בשני מקצועות תובעניים: אחות מיילדת במשרה מלאה, ועסק פרטי כמאמנת ויועצת לאנשים המבקשים זוגיות ונמצאים ברווקות מאוחרת. זה לא היה פשוט גם עבורו, בכל זאת לכלכל משפחה עם שתי משכורות ממוצעות ושבעה ילדים זה אתגר – אבל הוא צלח אותו בצורה מעולה". אילון היה גם זה שאחראי על כל התיקונים והשיפוצים בבית, נטע מספרת כי הוא היה הנדימן מעולה, וכמעט אף פעם הם לא הזמינו הביתה אנשי מקצוע.
העולם שנטע ואילון בנו יחד נשבר ביוני האחרון. רס"ב אילון, שהיה אחד מחיילי המילואים המבוגרים יותר בצה"ל, נהרג בקרבות הגבורה בעזה. אילון היה מחנך בתיכון אמי"ת במעלה אדומים, מורה דרך ובזמנו הפנוי אף עמל על התזה שלו באוניברסיטת בר אילן במסלול לדוקטורט. נפילתו הכתה גלים בתקשורת, לאור העובדה שהיה כבר סבא לנכדה ובן 49, ויכול היה מזמן לקבל פטור ממילואים, ועם זאת בחר להמשיך לשרת ולהילחם. גם סרטון שבו נראו התלמידים שלו מחבקים אותו באהבה גדולה כשהגיע לבקר באחת מחופשותיו מהמילואים, הפך לוויראלי ברשת.
"אנחנו משפחה צנועה ופרטית, וכל החשיפה הציבורית הזו הייתה כל כך שונה לנו", מספרת נטע, "אבל הפרטיות השתנתה, אנחנו כבר חלק ממשהו גדול בעם ישראל. שנינו בחרנו מקצועות של נתינה ועשייה למען האחרים, מקצועות תובעניים מאוד. אילון בחר ללמד בתיכון שהוא לאו דווקא אחת מהישיבות היוקרתיות. תיכון עם נוער מאתגר יותר, שזקוק ליחס אישי, למבוגר שיאמין בהם ויגייס את הרצון שלהם. ולמרות זאת הוא נותר צעיר ורענן במקצוע. התלמידים אהבו אותו מאוד. אם אחד איחר באופן קבוע, הוא הבטיח לו להגיע אליו בבוקר לביתו ולהעיר אותו, וכך ממש עשה".
אילון ונטע ויס גדלו שניהם מגיל צעיר בבית אל, הוא שנתון אחד מעליה. אמא של אילון אף הייתה מורה של נטע בבית הספר והשניים הכירו אחד את השני מרחוק. כשנטע למדה סיעוד, היא הצטרפה לחברה משותפת שלהם, ששמה מוריה, להפגנה שנערכה על אחת הגבעות בבית אל. "ראיתי אותו עומד על ראש הגבעה, עם זקן לא מחמיא של שלושת השבועות, ואמרתי לעצמי בלב: זה יהיה בעלי. שאלתי את מוריה בעדינות אם היא חושבת שיש מצב להכיר בינינו, והיא אמרה: יש מצב שאתם מתאימים!" מספרת נטע. אחרי תקופת היכרות קצרה הם התארסו, נישאו והחלו את חייהם המשותפים. מוריה, אגב, נשואה כיום לבן דוד של אילון.
לזוג נולדו שבעה ילדים: ידידיה הבכור בן 28, נשוי ואב לילדה בת שנתיים בשם יהב. רק לאחרונה סיים שירות מילואים ארוך מאוד ושנתיים מאתגרות כזוג ב"בית הילד". בני הזוג מתגוררים בפסגות; הודיה בת 25 שעובדת במתנ"ס בנימין כמלווה של חיילים משוחררים ועוסקת בעיצוב; רחלי בת ה-22 נישאה שבוע וחצי בלבד לפני שאילון נהרג, ובעלה גם הוא בשירות מילואים ארוך. היא לומדת חינוך בלתי פורמלי ועובדת ביקב פסגות; רעות בת ה-21 לומדת משפטים באקדמית קריית אונו; טליה בת ה-18 עושה שירות לאומי ביפו; יונתן בן ה-16 לומד בישיבה לצעירים שליד מרכז הרב, היכן שאילון למד. הוא גם מדריך בבני עקיבא ומתנדב בשלווה. שירה בת הזקונים לומדת בכיתה ט' בעפרה.
תודעה של נתינה
במשך 28 שנה אילון גם עשה מילואים במשך חודש וחצי-חודשיים מדי שנה, כחייל שריונר מן השורה. "הוא הרגיש שהוא נצרך, והיה דיבוק חברים של הפלוגה", מספרת נטע, "כמי שעובדת במשמרות ובלילות כמיילדת, נעזרתי באמא שלי כדי לתפעל את הילדים שלנו ואת המשפחה. כשפרצה המלחמה בשמחת תורה, היה ברור לו עוד בצהריים שהוא עולה על מדים ויוצא ללחימה".
והגיל המבוגר לא הפריע לו?
"הוא כל הזמן בדק את עצמו, האם הוא במאה אחוז כשירות פיזית ונפשית, והאם הוא לא מפריע לחיילים הצעירים שרובם היו צעירים מבננו הבכור. הייתה בו ענווה גדולה לבדוק אם הוא מפריע או עוזר, גם בשיח ביניהם. הוא היה איש של נתינה ועשייה ציבורית, אם זה במזכירות ביישובים שבהם גרנו, בוועדי ההורים והמורים, משפחה מאמצת בבני עקיבא… איפה שהוא הרגיש נצרך, שם הוא היה. זו התודעה שהוא בחר לחיות בה, וכך הוא המשיך את דרכו. היום זו התודעה של הבית וכך אנחנו ממשיכים את דרכו של אילון. בננו ידידיה וגם החתן שלנו נמצאים כל הזמן עדיין במילואים וכל הילדים שלנו מתנדבים במסגרות שונות – זה משהו שיונקים מהבית".
אילון וארבעת חבריו לטנק היו אמורים לצאת לפעילות ביום שישי בבוקר, ולכן הוא בירך דרך הטלפון את ילדיו בברכת הבנים עוד ביום חמישי בערב. הפעילות נדחתה ובשבת הם הספיקו להתפלל שחרית ומנחה עם ספר תורה שאילון הביא, ואז יצאו לפעילות – ארבעה בטנק. זה היה באותה שבת שבה התרחש אסון הנמר"ה ברפיח. במקום מסוים הטנק היה אמור לפנות ימינה, אך היו צריכים לעשות פנייה רחבה יותר כדי שהטנק יהיה מסוגל לפנות, ואז הטנק עלה על מטען גדול מאוד שהיה שם עוד מתחילת המלחמה. "המטען פוצץ את הטנק מבפנים", מספרת נטע, "היה שם חילוץ הירואי שארך כ-50 דקות, כי היה קשה להיכנס לטנק שנראה עוד שלם מבחוץ. אילון ומפקד הטנק איתן קופלוביץ' ז"ל נהרגו במקום, עלו בסערה השמימה. ניר חדד הנהג נפצע קשה, ובמשך ארבעה חודשים נלחם על חייו עד שנפטר מפצעיו. הניצול היחיד הוא הטען נתנאל קוגל, שעדיין מאושפז וסובל מכוויות קשות, ואני דואגת לבקר אותו אחת לכמה שבועות. במוצאי שבת, בדקה לעשר בלילה, הגיעו אלינו המבשרים הביתה".
מאז נפילתו של אילון, נטע חזרה לעבודתה רק לשעות ספורות בשבוע. "זו הייתה נחיתה לתוך הבית. אילון לקח על עצמו המון משימות בבית, ואִפשר לי לפרוש כנפיים לעיסוקים שלי מחוצה לו. ועכשיו יש כאן שבעה יתומים, וכל אחד מהם זקוק לדברים. אני צריכה להיות נוכחת עבור כולם. אלה כוחות אחרים, זה כמו אחרי ניתוח שלומדים ללכת מחדש".
ציינת ששנים לא התעסקת בבירוקרטיה, חשבון בנק, ניירת. איך התמודדת עם האתגר?
"הבנתי שהשנים בהן חייתי כמו מלכה נגמרו. יש עולם שלם של החלטות כלכליות שאיתן עליי להתמודד, ועכשיו האחריות היא כולה שלי ללמידה והבנה. אני אבחר מקלות הליכה ואחר כך אלמד ללכת. הבנתי שאני חייבת ללמוד הכול מהתחלה, ואני חייבת מישהו שתהיה לו סבלנות אליי. ואז קצינת הנפגעים שלי סיפרה לי על המיזם שנקרא 'מנצחים ביחד'".
מיזם "מנצחים ביחד", בהובלת סוכן הביטוח מושיק בן פורת, החל את דרכו לפני כחמש שנים, כשקבוצת סוכנים מלשכת סוכני הביטוח החליטה להתנדב ולסייע לחולי סרטן במיצוי זכויותיהם הביטוחיות והפנסיוניות. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" הרחיב המיזם את פעילותו, וכיום כ-100 סוכני ביטוח מתנדבים במסגרתו, מסייעים ללא תשלום לניצולי מסיבת הנובה, חיילים פצועים ומשפחות חללים. המתנדבים מלווים את הפונים בתהליכי מיצוי הזכויות מול חברות הביטוח, קרנות הפנסיה וגופים פיננסיים נוספים, ומעניקים להם את הידע והכלים המקצועיים הנדרשים להתמודדות עם הבירוקרטיה המורכבת.
"בהתחלה נרתעתי מאוד והייתי חשדנית", מספרת נטע. "אחרי שכל כך נפגענו, הבית שלנו נפרץ וכולם ניסו לבחוש לנו בחיים, גם מסוכני ביטוח לא רציתי לשמוע. היינו רגילים להיות בעמדה של נתינה, ופתאום אני מבינה שאני זקוקה לעזרה כי אני לא מבינה בחשבונאות ובפנסיה, אבל לקח לי זמן לרכוש אמון באורנה יחזקאל, סוכנת הביטוח שפנתה אליי מטעם המיזם. התחמקתי מהטלפונים שלה, אבל היא לא ויתרה לי והתמידה. הייתה לה סבלנות רבה, נחת, התמדה ומקצועיות. יש לה לב ענק ורצון מטורף, והיא לא עשתה הנחות לגבי שום זכויות שאני אמורה למצות. והיא לא ויתרה לי ובאותה מידה לא ויתרה לגופים הפיננסיים".
איך התבטאה העזרה שלה בפועל?
"קודם כול היא עזרה לי לעשות סדר, אילו ביטוחים היו לנו, קופות גמל, קרנות השתלמות, ולהשיג את הקצבה מקרן הפנסיה. זה לא היה פשוט, הקצבה הזו היום היא במקום המשכורת של אילון ולקח חודשים עד שקיבלנו אותה. לקח הרבה זמן לסדר הכול. ואחרי שהיא מיצתה את כל הזכויות המגיעות למשפחה שלנו דרך אילון, היא עברה גם לטפל בפנסיה ובביטוחים שלי, לבקשתי, כולל גובה דמי הניהול שאני משלמת, מסלולים וכדומה. היא מקצוענית מאוד ועמוסה בטירוף, ובכל זאת היו לה זמן וסבלנות ויכולת לכבד את המקום שלי. היום אני מרגישה מוגנת, שיש לי על מי לסמוך בכל הנושא הזה ועם מי להתייעץ, זה כלל לא מובן מאליו. זה הלב של העם שלנו, ולנו זה בונה עוד קומה".
לחלק את הכסף בין האחים
סוכנת הביטוח אורנה יחזקאל עוסקת כבר 44 שנה בתחום, היא בעלת משרד בוטיק משפחתי לביטוח במתחם הבורסה ברמת גן, ועוסקת בביטוחי חיים, פנסיות, בריאות וביטוחים פיננסיים שונים כגון קופות גמל וקרנות השתלמות. על הפעילות שלה למען נפגעי המלחמה היא מדברת בחום וברגישות, מניחה שם את ליבה ואת כל כולה.
"עד המלחמה סייענו לחולי סרטן בבירוקרטיה ובמיצוי הזכויות מול ביטוח לאומי וחברות הביטוח", היא מספרת, "אבל מאז פרוץ המלחמה הבנו שאנחנו חייבים להתרחב. התחלנו לטפל בנפגעי הנובה. אלה בחורים צעירים שמעולם לא נפגשו עם סוכן ביטוח ולא מכירים את המושג, הם זקוקים לעזרה צמודה כי בתלוש משכורת שלהם הם הסתכלו תמיד רק על השורה התחתונה, כמה נכנס לחשבון, בלי להבין את הזכויות שלהם בכלל. תוך כדי הטיפול בהם, הצבא פנה אלינו כדי שנסייע למשפחות אנשי מילואים שנהרגו במלחמה. הצבא הבין שהוא חייב צד אזרחי, כי אם זה איש קבע או חייל סדיר, הצבא יודע לאן לפנות, אבל אם זה אזרח במילואים – זה מורכב יותר. הצבא לא יודע מה הזכויות שיש לו בתלוש משכורת ומה הזכויות של הילדים שלו".
מה החשיבות של ליווי איש מקצוע בשלב כזה?
"היו מקרים רבים בהם נהרג חייל מילואים שאשתו הייתה הרה, ויש זכויות לילד שייוולד, למרות שבמילוי הטפסים של אותו חייל בקופות או בתעודת זהות רשום רק ילד אחד, זה שכבר קיים, אבל גם השני זכאי לזכויות גם אם הוא עוד לא נולד. הילד העתידי נחשב יורש לכל דבר ועניין. זה נושא רגיש ומורכב, ואני דואגת לרשום את הילד הזה עוד לפני הלידה, וביום הלידה, כשיש לו כבר מספר תעודת זהות, אני מעדכנת את הקרן. אם לא יודעים מקצועית ללוות מישהו, הוא עלול לא לקבל את הזכויות שלו".
מה הקושי המשמעותי בטיפול בנושאים הללו?
"ראשית קיים קושי רגשי, קושי שמקשה עליך את הנשימה – ומולו תקווה, אתה מבין שאתה עושה משהו טוב למשפחה שאיבדה את היקר לה מכול. מעבר לכך, דווקא העובדה שהכול היום דיגיטלי מקשה: אם בעבר הקרן הייתה שולחת מכתב הביתה בדואר עם מצב החשבון, ובני המשפחה יכלו לשמור את הניירת, היום קוד הכניסה לקרן הפנסיה נשלח לנייד של האיש שנהרג, והאלמנה לא יודעת מזה. הנייד שלו כבר מושבת והיא לא יכולה להיכנס לאתר ולבדוק מה המצב שם. כאן אנחנו נכנסים לתמונה, פונים לקרנות, מבקשים ייפוי כוח מבני המשפחה כדי לקבל נתונים ומצליחים לקבל מידע שבני המשפחה לא יכולים לקבל לבד. אני נותנת להם את הידיים והרגליים שלי ואת הנשמה שלי ולאט לאט מלמדת אותם ללכת לבד, בקצב שלהם".
כחלק מהמיזם, אורנה קיבלה על עצמה לטפל במשפחות של נופלים מהמגזר הדתי, ויש לה תובנות לגבי הבדלים בין המגזרים. "הרבה נשים במגזר הזה בוחרות שלא להתעסק עם הבנקים והכספים כשהן נישאות. הן מקדישות את זמנן ומרצן ללידות ולגידול וחינוך הילדים. לאחר האסון הן נכנסות למגרש שהן לא מכירות בכלל, לומדות ללכת מחדש, ואפילו לצעוק ולהתווכח, מה שלא עשו בעבר. לפעמים, לאחר שנכנס להן כסף לחשבון, הן מתקשרות לוודא שזה כסף שאכן מגיע להן. בודקות שאולי לא חלה טעות. מרוב שהן היו לא מעורות במה שקורה, אז גם כשנכנס כסף שכן מגיע להן, הן חוששות לגעת בזה. במגזר החילוני החלוקה הזו פחות ברורה, נשים שם מעורבות יותר במה שקורה, אך גם הן זקוקות לעזרה לאחר אסון כזה".
בציבור הרחב נהוג לחשוב שאותן אלמנות מלחמה הן "מסודרות" כי משרד הביטחון דואג להן, אין בכך מן האמת?
"נכון שיש קצבה ממשרד הביטחון, אולם היא לחלוטין לא תמיד מספיקה. אם אדם הרוויח 20 אלף שקלים לחודש, האלמנה תקבל ממשרד הביטחון קצבה של כמה אלפי שקלים, אבל את השאר קרן הפנסיה של מקום העבודה שלו וקרנות אחרות צריכות להשלים לה. לעיתים הנופל היה עצמאי, ואז הייתי צריכה לפנות לרואה החשבון שלו כדי לעקוב אחר ההכנסות שלו ולפנות לקרנות המתאימות".
ומה קורה כאשר לחייל המילואים שנהרג עדיין אין משפחה וילדים?
"ככלל במגזר הדתי, להורים שילדם נהרג קשה לקחת את הכסף, כי הם מרגישים שהם זוכים בכסף על ילד שלהם שנהרג, שהם כביכול 'מרוויחים' מהמוות שלו וזה לא עושה להם טוב, ולכן חלקם מחליטים לחלק את הכסף הזה בין האחים".
אורנה דומעת וקולה נחנק כשהיא מספרת את הסיפור הבא: "היה חייל מילואים אחד שנהרג שהוריו החליטו לחלק את כספיו בין שמונת האחים והאחיות שלו לפי צרכיהם. למשל אחות שלפני החתונה שלה קיבלה כסף לחתונה וכך הלאה. זה היה לי שיעור עצום באהבה ובראיית בני המשפחה. כמה בכינו, זה סיפור שקרע אותי לגזרים".
מדוע חשובה לך העשייה הזו?
"לנתינה יש מספר דרגות, והדרגה הגבוהה ביותר היא לתת לאדם גם את הכלים, כדי שהוא לא ייפול עוד פעם וכדי שהוא יוכל לעזור גם לאחרים להתרומם. אני מרגישה שדרגת הנתינה בפרויקט הזה היא הגבוהה ביותר. אני בקשר עם נטע עד היום, הטיפול בה הסתיים, אבל לא הקשר. היום נטע יכולה לסייע לנשים אחרות במצבה, לפתוח להן דלתות. היא קיבלה כלים להרים גם נשים אחרות".
היא לוקחת נשימה עמוקה ואומרת: "התחלתי את פעילותי ההתנדבותית לפני למעלה מ-30 שנה, ואיש לא הכין אותי לאירועי ה-7 באוקטובר. פה הבנתי שאני חייבת להיות חלק מרכזי ומוביל יחד עם חבריי למיזם. בעיניי נתינה היא ערך עליון, היא דרך חיים".
