ידידה שלי נכנסה בשנה שעברה לתפקיד האונקולוגית שחלמה עליו, במרכז רפואי אקדמי גדול בחוף המזרחי של ארה"ב. לאחר עשור של לימודי רפואה, תקופת התמחות והכשרה מיוחדת נוספת, היא ערכה ניסויים ברמה גבוהה על סוגים נדירים ומורכבים של סרטן ביותרת הכליה, וטיפלה בהם.
היא גרה בעיר המושלמת מבחינתה, ואהבה את הפציינטים שלה ואת הרופאים האחרים במחלקה. אך כאשר התקשרתי אליה לא מזמן, היא אמרה לי שהתפטרה לפני שבועיים. היא החליטה להתחיל מחדש, בקליניקה שונה, בחציה האחר של המדינה.
מדוע עזבה משהו שאהבה כל כך? כי העבודה שאהבה הייתה רק שבריר מתפקידה: הצצות קטנות לטיפול בחולים אבדו בים של משימות מנהליות. היא סיפרה לי על השעות שהעבירה בטלפון בזמן שחיכתה שחברות הביטוח יאשרו את הבדיקות של המטופלים שלה, ואיך שנרדמה מול המחשב שלה בזמן שניסתה לסיים לכתוב את רשמיה מאותו היום בקליניקה. היא לא לבד. לפי מחקר שפורסם לאחרונה, 50 אחוז מהרופאים עובדים מביתם כדי להשלים את מלאכת התיעוד, ויש גם מונח שמתאר את המציאות הזאת: "זמן פיג'מה".
לאחר כמה זמן היא הפסיקה להרגיש כמו עצמה; היא חשה גמורה ושחוקה. היא הייתה זקוקה לשינוי, גם אם זה אומר לעזוב את העבודה שאהבה. החוויה שלה אינה ייחודית. מחקר שבדק 7,000 רופאים גילה שחצי מהרופאים האמריקנים מראים סימני שחיקה. הסיכוי שרופא שחוק יעבור למשרה חלקית גבוה ב־40 אחוז מהממוצע, והסיכוי שישקול את עזיבת משרתו הנוכחית, או את הרפואה בכלל, גבוה פי שניים. כשמצרפים את הממצאים לעובדה שצפוי חוסר של 100 אלף רופאים בארה"ב עד 2030, השחיקה הופכת לא רק לבעיה מקצועית, אלא למשבר בבריאות הציבור.
רופאים המבלים פחות מ־20 אחוז מזמנם בטיפול בחולים או במחקר רפואי יחוו סימני שחיקה בשיעור גבוה כמעט פי שניים ממי שעוסקים יותר בעבודה שהם מגדירים "משמעותית". רופאים רבים, ובמיוחד רופאי משפחה, אינם מצליחים להגיע ליעד הזה, ומקדישים את ימיהם להזמנת בדיקות מעבדה, לתיעוד ולפעולות מנהליות אחרות.
במשך תקופה ארוכה הנחנו שרמת השחיקה תהיה גבוהה יותר בתחומים כמו מומחיות ניתוחית, שבהם עובדים שעות רבות יותר והם גורמים לרמות גבוהות יותר של מתח. אך שמנו לב לאחרונה שמנתחים במצב טוב בהרבה מרופאים אחרים. מנתחים מצאו סיפוק גדול הרבה יותר בעבודתם מעמיתיהם ברפואת המשפחה, בחדרי מיון וברפואת ילדים. מדוע?
כמנתח, אני ורבים מעמיתיי חשים מוגנים חלקית מגורמי הלחץ של הרפואה המודרנית, פשוט כי אנחנו עובדים בחדר הניתוח. למרות ההתפתחויות בטכניקות ההרדמה והניתוח, חדר הניתוחים נותר עמיד באופן ייחודי מפני הלחצים והשינויים במערכת הבריאות. בשביל מנתחים, הוא מקלט מפני טלפונים סלולריים, חברות ביטוח ורשומות הבריאות האלקטרוניות. מנתחים מבלים את כל היום שלהם בעבודתם החשובה: ניתוחים.
באותו הזמן, כל חבר בצוות חדר הניתוח עובד ברמה הגבוהה ביותר. קשה לדמיין בחדר הניתוח דינמיקה שמקבילה לזו של יום משרדי רגיל – עולם שבו מבקשים מהרופא המרדים להכין את המכשירים הסטריליים ומהאחות לערוך את הצנרור. אך באותו הזמן, אנחנו לא חושבים פעמיים כאשר אונקולוג בודק את הסימנים החיוניים של חולה, שולח פקס עם אישורי בדיקות או רושם את היסטוריית החיסונים שלו.
יש פתרונות רבים שיאפשרו לצוותי רפואה לעבוד ברמה גבוהה. סיוע בתיעוד – באופן טכנולוגי או אנושי – ושיפור בחלוקת תפקידים יפחיתו את רמת השחיקה של רופאים. לבעיה המורכבת הזאת אין פתרון יחיד: כל מערכת שבה רופאים, רשמים רפואיים, אחיות ומנהלים פועלים באופן יעיל יותר היא צעד בכיוון הנכון. אחרי הכול, לא ייתכן שנדיר למצוא רופאים שמבלים יותר מ־20 אחוז מיום העבודה שלהם בטיפול בחולים.
דיברתי עם ידידתי שוב כמה חודשים לאחר שעברה. היא נשמעה אופטימית יותר. הקליניקה שלה עמוסה יותר, אך היא זוכה לתמיכה רבה. כשהיא הולכת הביתה בסוף היום היא בבית, במקום להיות דבוקה למסך. "שמעתי שהעבודה הישנה שלי שוכרת עוד סייענים רפואיים ותמיכה מנהלית לרופאים", היא אמרה לי, ואחרי שתיקה הוסיפה: "אולי הייתי צריכה להישאר".
ד"ר דניאל מרצ'ליק הוא אורולוג ומנהל המסלול הרפואי בבית הספר לרפואה באוניברסיטת ג'ורג'טאון
