ההחלטה נראתה ברורה: ליבו של בוב מקהנרי עמד להפסיק לעבוד, ורופאים הציעו שני ניתוחים בסיכון גבוה כדי להחזיר את זרימת הדם אליו. מקהנרי, בן 82, היה מת בלעדיהם. המנתח בבית החולים בבוסטון מנה את הסיבוכים האפשריים. קרן מקהנרי, בתו של החולה, נזכרת שהרגישה שאין לה ברירה אלא לאשר את הניתוחים.
היא נזכרת בכך בחרטה שוב ושוב. על שולחן הניתוחים לקה מקהנרי בשבץ. הוא היה בתרדמת במשך כמה ימים. כשקם ממיטת חוליו הוא לא היה יכול לדבר או לבלוע, והיו לו מגבלות קוגניטיביות רציניות. בחמש השנים הבאות הוא הידרדר פיזית ומנטלית, עד שמת בגיל 87.
לפני ניתוחו של אביה באוקטובר 2012, "לא הייתה אף שיחה על התנהלות חייו במקרה שהניתוח לא יעבוד כמו שצריך", מספרת מקהנרי, בת 49, שכותבת בלוג על הטיפול בהורים מבוגרים. "לא יכולנו לדמיין מה יקרה בסופו של דבר".
זו תלונה שכיחה: מנתחים אינם מסייעים לקשישים ולמשפחותיהם להבין את השפעת הניתוח, אף שאצל חולים מבוגרים יש סיכוי גבוה יותר לסיבוכים לאחר הניתוח. הם גם אינם מנהלים בדרך כלל "קבלת החלטות משותפת", מגלים מה חשוב לחולה ומשוחחים על ההשפעה הפוטנציאלית של הניתוח על החיים.
לחולים מבוגרים יש סדר עדיפויות שונה מלצעירים. לדברי פרופ' קליפורד הו, מנתח בבית הספר לרפואה על שם דיוויד גפן באוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג'לס, מבוגרים מעדיפים במקרים רבים את האפשרות לחיות חיים עצמאיים ולבלות עם משפחתם על פני אריכות ימים.
כעת אימצה המכללה האמריקנית למנתחים תקנים חדשים שמטרתם לשפר את הטיפול בקשישים. לכל המטופלים תהיה הזדמנות לשוחח על מטרותיהם הרפואיות ומטרות הניתוח, ולשוחח על הצפי להחלמתם ועל איכות חייהם לאחר הניתוח. המנתחים יצטרכו לבחון את הנחיות המטופלים למקרה של משבר רפואי מסכן חיים, או להציע לחולים הזדמנות לנסח הנחיות כאלו.
אפוטרופוסים שיחליטו במקום המטופלים יצוינו בתיק הרפואי. יובהר למטופל אם צפויה שהות בטיפול נמרץ אחרי הניתוח על כל השלכותיה, ויצורפו רצונותיו של המטופל בהתערבויות כגון צינורות הזנה, דיאליזה, עירוי דם, החייאת לב־ריאה והנשמה מכנית.
בדרך כלל מנתחים מסבירים למטופל זקן את הבעיה הפיזית, כיצד הניתוח אמור לתקן אותה ואילו סיבוכים צפויים. "אנחנו לא שואלים מה החיים שווים לך, מה אתה מקווה לעשות בשנה הבאה ומה אני צריכה לדעת עליך כדי לספק טיפול ראוי", אומרת פרופ' רוני רוזנטל מבית הספר לרפואה באוניברסיטת ייל וממנהיגות הקואליציה לאיכות בניתוחים גריאטריים.
רוזנטל מספרת שטיפלה בבן 82 שלקה בסרטן החלחולת בשלבים ראשוניים. הוא סבל משבץ 18 חודשים קודם לכן, והתקשה ללכת או לבלוע. הוא חי עם אשתו, שסבלה מאי־ספיקת לב, ואושפז שלוש פעמים בגלל דלקת ריאות מאז השבץ. רוזנטל הסבירה לו שאם תנתח אותו כדי להסיר את הגידול, הוא עלול לסיים בהנשמה בטיפול נמרץ ולהגיע למרכז שיקום. "אני לא רוצה את זה; אני רוצה להיות בבית עם אשתי", רוזנטל נזכרת בתשובתו. הוא סירב לניתוח. אשתו מתה כעבור 18 חודשים, והוא חי עוד שישה חודשים אחריה לפני שמת משבץ קטלני.
מנתחים יכולים לעזור בהכוונת דיונים כאלה באמצעות חמש שאלות, לדברי פרופ' זארה קופר, כירורגית מבית הספר לרפואה של הרווארד: כיצד בריאותך משפיעה על חיי היום־יום שלך? כשאתה חושב על בריאותך, מה הכי חשוב לך? מה אתה מצפה להרוויח מהניתוח? אילו מצבים בריאותיים או טיפוליים מדאיגים אותך ביותר? אילו יכולות הן קריטיות מבחינתך, ואינך יכול לדמיין את חייך בלעדיהן?
קופר נזכרת בגבר בן 88 שנפצע קשה בתאונת דרכים והגיע לחדר המיון לפני כמה שנים. "כשהתחלנו להסביר למשפחתו איך ייראו חייו – שהוא יהיה תלוי מאוד בתפקודו ולא יוכל להיות עצמאי – אשתו אמרה שזה יהיה הרסני, במיוחד אם הוא לא יכול לגלוש בסקי", נזכרה קופר. "אפילו לא ציפינו שזה יהיה משהו שמישהו בגיל הזה ירצה לעשות". המשפחה החליטה לא להמשיך בטיפול, והמטופל מת.
מנתחים מניחים לפעמים, באופן שגוי, שמטופלים מבוגרים מעדיפים לקבל המלצות מלהחליט בעצמם, אומר פרופ' קלרנס בראדוק מאוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג'לס. לפי מחקר שפרסם ב־2017, 97 אחוז מהקשישים בקבוצות מיקוד העדיפו שהרופאים ישאלו לדעתם.
פרופ' מרגרט שוורזה, מומחית לכירורגיית כלי דם באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון, פיתחה כלי שנקרא "המקרה הטוב ביותר / המקרה הגרוע ביותר" כדי לעזור למנתחים לתקשר ביעילות עם חולים מבוגרים. "הרעיון הוא לספר למטופל סיפור במונחים שהוא יכול להבין", היא מסבירה. למשל, במקום לצטט נתונים סטטיסטיים על הסיכון לדלקת ריאות או זיהום, מנתח יסביר מה עלול לקרות אם העניינים יתנהלו כשורה, ומה יקרה אם לא.
האם המטופלת תסבול מכאבים? האם היא תזדקק לטיפול סיעודי? האם היא תוכל לחזור הביתה ולעשות דברים שאהבה לעשות? האם היא תגיע לטיפול נמרץ? האם היא תצליח ללכת בכוחות עצמה? אותן שאלות נענות באשר לטיפול ולחלופה האפשרית. "ניתוח גדול בגיל מבוגר הוא אירוע משנה חיים", אומרת שוורזה. "המטרה שלנו היא לעזור לחולים מבוגרים לדמיין כיצד עשויים להיראות השינויים האלו".
קארן מקהנרי למדה מסיפורו של אביה ונזהרה יותר כשאמה, מרג'ורי מקהנרי, נפלה ושברה חמש צלעות בסתיו 2017. בבית החולים אבחנו הרופאים דימום פנימי והתמוטטות ריאה והמליצו על ניתוח מורכב. "הפעם ידעתי אילו שאלות לשאול, אבל עדיין היה קשה לקבל תשובה מועילה מהמנתחים", מספרת מקהנרי. "אני זוכרת רופא שאמר 'אני מנתח מדהים'. חשבתי לעצמי, 'אני בטוחה שכן, אבל אמא שלי בת 88 ושברירית. ואני לא רואה איך זה ייגמר טוב'".
לאחר התייעצות עם צוות הטיפול בבית החולים ושיחת לב אל לב עם בתה הכריעה מרג'ורי מקהנרי נגד הניתוח. כמעט שלוש שנים לאחר מכן, היא חדה וערנית, הולכת בעזרת הליכון ומרבה להשתתף בפעילויות במתחם הדיור המוגן שהיא גרה בו. "הסתכנו בכך שאמא תחיה חיים קצרים יותר אך באיכות גבוהה יותר בלי ניתוח", מסבירה קארן. "זכינו בהימור הזה, אחרי שהפסדנו במקרה של אבא".
